מבוא למדע הא-להי

תיאור

הקדמה – ביאור עניין העבודה והידיעה, שניים שהם אחד

האדם מישראל מחויב בשני קווים במעמדו ובעבודתו לפני הא-ל יתברך. קו העבודה וקו הידיעה. אלה דבריו של דוד לשלמה בנו "ואתה שלמה בני דע את א-להי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה".

קו העבודה קודם לקו הידיעה כאמירת חז"ל שהקדימו נעשה לנשמע. ואמירתם הכפולה הזו הינה גם בקו האמת והשלום באמירתם "האמת והשלום אהבו".  וגם עבודת המידות חייבת להיות בשני קווים. וזוהי אמירתם שיעקב אבינו הינו בחיר האבות הממזג חסד לאברהם וגבורה ליצחק במידת תפארת.  וגם קיום כל המצוות, כולם נתנו מרועה אחד יתברך שמו, הנו בשני קווים.

"אנכי" לאור מצוות עשה ו"לא יהיה לך" לאור מצוות לא תעשה. ובאופן כללי מצוות עשה הינם בקו החסד ומצוות לא תעשה בקו הגבורה, מכיוון שמצוות לא תעשה דורשות התגברות האדם על טבעו ויצרו. וגם זוהי אמירתנו ש"אהבה" הינה לאור מצוות עשה וה"יראה" לאור מצוות לא תעשה.

הנה אם האדם עובד את הא-ל רק בקו אחד כגון קו החסד, יתכן הדבר שזוהי מידתו ונטיית ליבו ואינו מתגבר לעבודתו כדברי השו"ע "יתגבר כארי".  ואמר רבנו הרמב"ם "כל המתגבר זוכה". במה הוא זוכה? במגן לנפשו והגברת הרוחני על הגשמי, כפי שאמר הרמב"ם שהמוסר והמידות הינם כשריון לנפש.

וסימנך לשני הקווים "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" ואמרו רבותינו במדרש שבני ישראל נצלו בזכות התורה שהם עתידים היו לקבל שנאמר "מימינו אש דת למו" ובזכות התפילין. וזוהי נקודה חשובה בהגותו של רבנו בעבודת ה' נדרשת התגברות, בשמירת הבריאות אומר רבנו שלא יאכל האדם כל שערב ככלב וכחמור ויתעמל ולשם כך גם נדרשת התגברות וביחסיו עם שאר בני האדם נדרשת התגברות שלא יכעס ולא יגבה לבו.

צמצום התאווה ומזעורה, למעט בזמנים המותרים, כגון שבת וחג הינו הכרחי לשמירת בריאות הגוף ובשל כך אומר גם רבנו הגדול שאם היה האדם מנהיג את עצמו, כפי שהוא מנהיג את בהמתו והוא אינו מרבה במזונה, היה ניצל  מחולאים רבים.

רבנו היה מגדולי המסדרים של התורה שבע"פ ובוודאי היה ממליץ לבני האדם לנהל אורח חיים מסודר. והנה בשני קווים אלה של האהבה והיראה נחלקו מעלות בני האדם זה מזה. היה מי שהגיע למעלה גבוהה בעבודה ובידיעה עד שנאמר לו "עמוד פה עימדי" בשל ידיעתו, השגתו ועבודתו אותו יתברך שהינה מתמדת כפי שידועים מעלותיו של משה רבנו על מעלות שאר כל הנביאים ובפרט מי שלא הגיע לנבואה.

ואילו כלל ישראל נאמר להם "מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את השם א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו". והנה גם משה רבנו וגם עמו צדיקים שנאמר "עמך כולם צדיקים". ומבחינת העבודה הם יכולים להיות שווים, כפי שאמר רבנו בהלכות תשובה "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו".

צדיקים ליבם ברשותם

וכבר אמרו רבותינו "צדיקים ליבם ברשותם", הווי אומר שהם ממשילים את הכוח השכלי ואת מחשבתם על תאוות הלב. נמצאנו למדים כי מבחינת העבודה הנדרשת מכל אדם מישראל, משה רבנו וכל שאר ישראל שווים באופן כללי בעבודה אבל לא בידיעה ולא בהשגה.

וגם טעמי המצוות נחלקים לשניים, לפעמים יש להם טעם פרטי וטעם ציבורי. היו בישראל כגון הראב"ד שאמרו שהעיקר הינה העבודה והידיעה חשובה אך אם ימצא איש מישראל שעובד את הא-ל כראוי, שומר מצוות עשה ונזהר במצוות לא תעשה והוא איננו יודע את הא-ל בהווייתו האמיתית, כגון שהוא חושב עליו שהוא גוף ח"ו, הרי אם אדם זה עובד את ה' בתמימות הרי יש לו חלק והוא מכלל ישראל הכשרים שנאמר "גיבורי כוח עושי דברו".

הראב"ד אמר זאת בהשגתו לדברי רבנו בהלכות תשובה פרק ג הלכה ז. שם קרא רבנו "מין" למי שאומר שהוא יתברך גוף ובל תמונה.

השיג עליו הראב"ד ואמר "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו )'מעמנו' לפי ה"אור שמח"( הלכו בזו המחשבה ממה שראו בדברי אגדות המשבשות את הדעות".

וראה אמירתם של חז"ל הקדושים בסנהדרין קו "אלא הקב"ה ליבא בעי, שנאמר האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" וזוהי אמירת הזוהר הקדוש "רחמנא ליבא בעי" ופירושו שאצל הקב"ה העבודה וכוונת הלב הינם חשובים באמת. הנה, אע"פ שלדעת הרמב"ם במורה, אדם שאינו מכיר את הא-ל יתברך שמו בהוייתו האמיתית, רחוק מאד מארמון המלך כי הרמב"ם נתן דגש גדול על הידיעה. ואולי לפי י"ג העיקרים של הרמב"ם בפשט "מורה הנבוכים", אדם זה כביכול כופר ח"ו.

אולם דעת הראב"ד נראית לי מאד שכן הנני אומר  שמתוך העבודה והכוונה באה הידיעה. והנה הידיעה הזו שמגיעה מהעבודה הינה ידיעת פעולותיו יתברך וההכרה בנפש שהוא פועל במציאות ולא עזבה כפי שאומרים הטועים.

ובמידה רבה הידיעה כוללת גם את מה שנדרש מהאדם לעשותו בפועל. ואפילו משה רבינו, עיקר השגתו הייתה השגת הפעולות. כך שבעבודת האדם בתפילה, בפסוקים שקודם לתפילת י"ח.

כגון אמירתם "ופדנו למען חסדך" שהיא ידיעת הגאולה שתבוא ממנו יתברך או "המכסה שמים בעבים, המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר, נותן לבהמה לחמה" שהיא ידיעת הנהגתו בחסד את המציאות או אמירתם "צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו" שהיא ידיעת הצדקה והמשפט כדברי רבנו בסוף פרקי המורה שהנהגתו יתברך את המציאות הינה בחסד, צדקה ומשפט.

ולדעת שהוא מתנהג איתנו במידת החסד תמיד ומה שנראה לנו כדינים יומתק בס"ד. וכל המציאות הזו הינה חסד מאיתו יתברך.

והכול מאיתו והכל חוזר אליו שהרי הוא לבדו סיבת המציאות ותכליתה. או האמירה בשיר הכבוד "מחמד לבי", כאשר הדבר נאמר בשירה היוצאת מליבו של איש הישראלי הוא יודע שיש שם טמיר ונעלם שכבודו מלא עולם. בכלל התפילות עניין המנגינה והשירה בהתלהבות של קדושה ושמירת נוסח הניגון זהו עניין הכרחי כדברי הרמ"א ואז הדברים נעשים חקוקים בתודעתו של איש הישראלי, כגון השירה בקבלת שבת "מזמור, שירו לה' שיר חדש".

או אמירתם בפסוקי דזמרה "משפיל גאים ומגביה שפלים" שנדע שאדם צריך להתנהג במידת הענווה. שהרי ידיעת השם כפי שהוא בעצמו קשה מאד להשגה ואולי בלתי אפשרית בהוויית העולם הזה. ואולי בשל כך, פסק הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל )ראה יחווה דעת, חלק, סימן ג( כי אמירתם הינה מצווה ולא מנהג בעלמא.

ואנחנו יודעים רק את מציאותו וקיומו שיש לו מציאות אמת, כפי שאמר מורנו "יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

ולכן מעבודת התפילה ומדברי חז"ל בפסוקים של זמרה שהם קודם התפילה ומתפילת י"ח גם כן ידע האדם את פעולותיו בעולם, כי הרי הוא יתברך פועל במציאות והראיות על עניין זה רבות בתורה. ואותו אדם שעובד בתמימות את הא-ל יתברך מכיר מתוך עבודתו את פעולותיו.

נמצאת למד שהוא גם יודע אותו אע"פ שלא עסק מימיו בידיעה השכלית בפועל.

ועמוק ממה שקדם, העבודות האלו מכשירות את מי שרצונו בכך ויכולתו בכך לידיעה ולדבקות אמיתית. כגון מה שאמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמה רבה מבורך לעולם ולעולמי עלמיא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה.

לכן, הנני אומר שכל המקיימים את המצוות בציבור בכלל וביחידות בפרט הם אלה שמעידים, כמו עדים כשרים על אמיתות התורה ומצוותיה. אולם אותו אדם העובד גם צריך להתבונן במשמעות הפסוקים שהוא אומר כי מצוות לדעתי, צריכות כוונה ובפרט מצווה זו של ידיעת ה'.

מבואר בספר "אדני היד החזקה" שמשמעות המצווה הינה שהקב"ה ממציא כל נמצא בלי הפסק והוא ממשיך את קיומו של כל נמצא תמיד, כל זמן שירצה.

ופירוש זה זהה לדבריו של אדמו"ר הזקן ב"שער היחוד והאמונה" שעשרת המאמרות בהם נברא העולם מקיימים את המציאות בכל רגע ורגע.

וכבר מבואר שאין רצונו כרצוננו במה שאנחנו רוצים.

שם "ידיעה" בלשון העברית איננו רק ידיעה שכלית אלא פירושו "דעת", "התקשרות", "דבקות" או "חיבור", כפי שנאמר "והאדם ידע את חווה אשתו", פירושו לא רק המעשה בפועל כפי שחושבים הכסילים אלא עניינו גם ההתקשרות ביניהם והחיים המשותפים שנוצרים מהידיעה.

והידיעה נבדלת מהאמונה שהאמונה הנו המבט הכולל של האדם על המציאות והידיעה הינה המבט השכלי שלו על עצמו והיא חיבור של הרצון והשכל עם מושא האמונה והוא הא-ל יתברך.

החזון איש הרחיב את הדברים בספרו קטן הכמות ורב האיכות "אמונה וביטחון".

שם כתב שהאמונה הינה מידה דקה מעדינות הנפש והיא המבט של האדם על הסובב אותו, למול הידיעה שהיא המבט של האדם על עצמו. ראה נא שם דבריו על מידת הביטחון שהיא באה מהידיעה של האדם על עצמו שכל מה שקורה לאדם הנו בהשגחה פרטית אבל הדבר תלוי כמובן גם במעשי האדם ובהנהגתו את עצמו במחשבה, דיבור ומעשה.

ומידת הביטחון איננה הציפיה שיקרה מה שהאדם חושב שראוי להיות אלא הידיעה שהכול מאיתו יתברך וזהו הביטחון והידיעה האמיתית בו. הידיעה כוללת גם את הידיעה החושית של האדם והשכל הנו מצע לה. כפי שאמר רבנו באיגרתו "כל המושג בחוש השלם הנו אמת ללא ספק".

לכן, הידיעה הינה שכלית בעיקרה והאמונה השקפתית. כשם שירושלים מחברת באומה את הגשמי והמעשי עם הרוחני שנאמר "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות", כך החיבור בין זכר לנקיבה יש לו מעלה גבוהה של קדושה כאשר הוא נעשה לשם שמים.

כאשר הגויים נכנסו לבית המקדש וראו על ארון הברית דמות זכר ונקיבה הם השתוממו ואמרו זה לזה "במה עוסק א-לוהיהם של אלה" ולא הבינו את סוד החיבור שע"י הדבר הגשמי מתעלה הרוחניות באדם ומתחברת אל שורשה. דבר נוסף הידיעה הינה בעיקרה ע"י תלמוד תורה, כפי שאמר ר' שניאור זלמן בספר התניא שהקב"ה כביכול צמצם את עצמו והכניס את עצמו בתורה, כך שהלומד תורה באמת מחבק את המלך.

אולם יש גם מקום לידיעת הא-ל כפי שהוא ולשלול ממנו כל דבר שאינו הוא, להבין מקצת פעולותיו בעולם ולדעת אותו כפי כוח האדם. ובעניין זה ההבדלים בין בני האדם רבים מאד.

הרמב"ם עסק בחיבורו הגדול "משנה תורה" בעיקר בחיוב העבודה והמידות המוטל על איש הישראלי. ועניין המידות נכלל בהלכות דעות אולם גם בסוף כל ספר מחיבורו הגדול, כתב הרמב"ם אזהרות לתיקון המידות ולתיקון הלב.

ותיקון המידות הוא "חובת הלבבות" בדברי רבינו בחיי. כי המידות מקורם בנפש האדם, בשכלו ובציור הנכון של המציאות כפי שאמר בפרק חלק בשם חז"ל, "כל המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא" ויתכן שאדם זה שעליו אמר רבנו שאין לו חלק יהיה בעל השגות גבוהות ובעל שכל רחב ובכל זאת אין לו חלק עד שיעשה תשובה כראוי. וסיבת הדבר הינה שאדם זה חסר בקבלת עול, כפי שאבאר בהמשך החיבור.

ועוד שאצל חכמים השכל איננו עיקר אלא מכשיר להכרת הא-ל. והעיקר בנפש הינו ה"רצון", עפ"י הבחירה החופשית שנתן הא-ל לבני האדם. ואמירה זו שהשכל איננו עיקר אין פירושה שאנו מקילים בשכל, כי הרי כבר אמר רבינו ש"השכל הנו כבוד ה'" אך הוא מונע ע"י הרצון ואולי כוונת דבריו במאמר זה על השכל שהוא כבוד ה' גם על הידיעה השכלית והדבקות בו יתברך.

כותרת

הרצון מניע את החלק ה"מתעורר" בנפש ואלה מידותיו ופעולותיו של האדם כמבואר ע"י רבנו בשמונה פרקים בהקדמה לפרקי אבות. כי הפעולות והמעשים נגזרים מהמידות. וראה למשל אמירתו, אחת מרבות ב"משנה תורה".

"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנות מאדם, אלא בוטחים בהשם, ברוך שמו, לא בנדיבים. והרי נאמר ושונא מתנות יחיה" )הלכות זכיה ומתנה פרק שנים עשר(.

או/ו אמירתו בהלכות רוצח ושמירת הנפש שהאדם מצווה לפרוק משא מהבהמה משום צער בעלי חיים ואח"כ לטעון. "אבל אם היה אחד מהם שונא ואחד אוהב מצווה לטעון עם השונא תחילה כדי לאכוף את יצרו הרע". ותיקון הדעות והמידות שכתב רבנו במשנה תורה, הינו זה שמכשיר את הנפש גם לידיעת הא-ל יתברך שכן נפש שאלה הינם מעלותיה הינה נפש שגם מכירה ויודעת שאלה הם דרכיו של הקב"ה שאנחנו מצווים ללכת בדרכיו. ככפי שנאמר "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון".

וזוהי נקודה נפלאה שמתוך עבודת המידות של האדם הוא מגיע גם לידיעת פעולות הא-ל והוא מדבק עצמו במידותיו של הקב"ה ומכיר את מי שאמר והיה העולם וזהו עניין נפלא ואין כאן סתירה באמירה שהאדם מחויב ב"שכל ישר" המונע ע"י הרצון הנכון. ויש כאן עניין נפלא נדרש להבנת האדם, מעטים יבינוהו והוא ששכלו של אדם הינו גם כן יצירה א-להית.

והנה האדם חושב ששכלו ירושה מאת הוריו והוא אשר פיתח אותו בכוחו אבל אם יתבונן לאחור יגיע מייד למסקנה שמקור השכל הראשון לאדם הינו הא-ל יתברך. ובכוח השכל שנתן לו ה' הוא משיג דברים וממציא המצאות ויכולת זו שנתנה לו היא מאת ה' יתברך שמו. בספרו הגדול "מורה הנבוכים" שם רבנו דגש על הידיעה השכלית וגם על עניין העבודה והפריד ביניהם הפרדה מסוימת. הידיעה השכלית של הא-ל והמציאות הטבעית שהם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, נתן עליהם רבנו את הדגש בחלקים הראשון והשני של הספר ובחלק השלישי שם דגש על המצוות וזוהי העבודה שאנחנו מחויבים בה כלפי הא-ל יתברך. ומחלוקה זו של הרמב"ם בין הידיעה והעבודה ונתינת דגש על עניין הידיעה השכלית, ללא תיאום נכון ואמיתי בין פרקי המורה, כפי שדרש הרמב"ם בהקדמתו התגלגלה טעות של כמה "מלומדים" שלא תאמו את פרקי המורה זה עם זה כראוי או שלא תאמו את פרקי המורה עם "משנה תורה" ולא הבינו שהכול עניין אחד כפי שעוד אבאר. כי המתודה הרמב"מית אחת היא וכולה רצופה יראת ואהבת ה' שנאמר "ודילוגו עלי אהבה". אותם המלומדים שיערו בנפשם שהרמב"ם התמקד רק בידיעה השכלית ולא במידות ולא בעבודה, עד שהעזו לדבר ברבינו דברים של דופי. כפי שאמר לי פעם מלומד אחד המוכתר בתואר שאין בו כלום, כוונתי בנושא הזה. שהרמב"ם סובר שמי שמאמין ב-י"ג בעיקרים אינו חייב ח"ו לקיים את המצוות, והצדיק את דבריו באומרו, הרי הרמב"ם סבר שהשלמות הינה השלמות של ההכרה השכלית והשלמות העיקרית הינה השלמות בדעות. "הוי שוטה אמור לו" שלא רק שהוציא את דברי הרמב"ם בסנהדרין, פרק חלק מכוונתם אלא גם עשה את גדול המאמינים ומי שהיה קנאי בדעותיו לקיום המצוות בפועל לאוויל כמוהו.

אלא האמת היא שהרמב"ם אמר שמי שמאמין ב-י"ג העיקרים ואף אם עבר על אחת או יותר מהמצוות ושב יש לו חלק לעולם הבא והוא נכלל בכלל ישראל. וזוהי הסיבה שכתב רבנו את ארבעת היסודות הראשונים מ-י"ג העיקרים וציווה לדעת אותם לא רק להאמין בהם אולם כבר ביארתי את דעתי שהנה כדעת הראב"ד שהעיקר הינו העבודה שמתוכה באה גם הידיעה. ואלה הנם דברי הנביא נחמיה על אבי האומה איש החסד "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".

הנה לא יעלה איש בדעתו שכוונתו ללב הגשמי אלא לכללות העבודה הכוללת גם מקצת הידיעה בקיומו והחובה לעבדו. ושם "לב" הוא שם משותף להיות הדבר אמצע או מרכז או דעה אחת והושאל על השכל ולעיתים רחוקות על הרצון כדברי רבנו במורה הנבוכים. הנה באמירתו זו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", נכללים העבודה והידיעה. ועבודה זו ראוי שתהיה מאהבה כפי שביאר רבנו בפרק העשירי בהלכות תשובה. והעבודה ראוי שתהיה לשמה אם האדם זוכה לכך ומסיר מעליו את החשבונות הרבים כפי שנאמר "והמה ביקשו חשבונות הרבה". וביאר רבנו שהדעה הינו הדבר המצטייר בנפש ולא העניין הנאמר בפה. והנה אע"פ שאמרנו שיסוד ושורש העבודה הנו העיקר שגם מביא לידיעתו יתברך, אין האדם פטור מהידיעה השכלית וההתבוננות בא-ל יתברך ובהכרתו האמיתית עד שהיכן ניתן הדבר לו. והכרה זו הינה גם הציווי "לידע שיש שם א-לוה", "שלא יעלה במחשבה שיש שם א-לוה זולתי ה', "לייחדו", "לאהבו", "ליראה ממנו" ו"לקדש את שמו". ולדעת שאין לו שיתוף עם אף אחד מהנמצאים במציאות על מנת שלא נשתף אותו יתברך עם אחד מהנמצאים חלילה והידיעה שהא-ל יתברך מפעיל את כל המציאות הזו ומחיה אותה. אלה הם דברי רבנו בהלכות יסודי התורה "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחד יכול להימצא".

וזוהי מטרת החיבור הזה לחזק את הידיעה ולבאר כמה עניינים גלויים במעשה בראשית ומעשה מרכבה עפ"י ספר המדע במשנה תורה העוסק במדע הא-להי ולחבר עניינים אלה עם דברי רבנו במורה הנבוכים אחד לאחד. לכן, אין להפריד את דברי רבנו מדברי חז"ל הקדושים. והנה אנחנו בחרנו ברמב"ם מכיוון שדעתו הקיפה את כל התורה ומאמרי חז"ל והשגתו וידיעתו את הא-ל הינה נכונה לפי דעתנו המועטה. ואינני טוען שכל התורה כלולה בדברי הרמב"ם כי האדם צריך למורים רבים ואינו יכול כיום ללמוד כל חוכמתו מרב או חכם אחד בלבד. ועוד טעם חזק לבחירה ברמב"ם והוא שלא מיעט מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כדרך שמיעט ר' עקיבא שאמר "חייך וחיי חברך חייך קודמים".

בשו"ת בנין ציון כתב שפסק כר' אלעזר שריבית יוצאה בדיינים, פירושו, שאם לקח אדם ריבית ועבר על מה שציוותה התורה "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מא-להיך וחי אחיך עמך". ולמד ר' אלעזר מסמיכות איסור ריבית ל"וחי אחיך עמך", שיש לבית דין סמכות לכפות על מלווה בריבית להשיב את הריבית וביאר בשו"ת בנין ציון שהרמב"ם פסק כדברי ר' אלעזר, ולכן לא הביא את פסקו של ר' עקיבא "חייך קודמים לחיי חברך". ולכן לא היה יכול לפסוק כר' עקיבא והשמיט זאת. ויראה לי שאם היה פוסק כר' עקיבא לא היה יכול גם לומר את מה שאמר הרמב"ם בעת היציאה לקרב. הנה אע"פ שדין מלחמה שונה בעיקרו, כי זוהי מצווה ציבורית אולם אם יאמר כר' עקיבא לא יסכן עצמו במלחמה כנדרש מאיש הישראלי. ויתר על כן האדם הפרטי כאשר רואה את חברו בסכנה, כגון שהולך לטבוע בנהר לא יקיים "ולא תעמוד על דם רעך", כי חייך קודמים ויאמר "למה לי להכניס את עצמי לסכנה" ויעבור על מה שצוותה התורה "לא תעמוד על דם רעך". לכן, יראה לי שיש לחלק בין זמן רגיל לזמן סכנה. שבזמן רגיל "חייך קודמים" אולם בעת סכנה קיים "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו, כשם שאין אתה רוצה לטבוע בנהר, כך עליך להציל את חברך ולכן השמיט הרמב"ם את פסקו של ר' עקיבא, כי מבחינת המבט המקיף על מצווה זו היא חלה גם בזמן סכנה לרעך ולכן "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו. וכל עניין מסירות נפש שהינו עיקר באהבת ישראל בדרך החסידות, לא היה שלם אם היה סובר כר' עקיבא. ולכן אמר בשו"ת ב' ציון שפסקו של ר' עקיבא איננו להלכה. אם כן, חיבור זה הנו מבוא ל"מדעי הא-לוהות" שההכשרה אליהם מגיעה באמצעות התורה שהיא א-להית. ואם ידיעת התורה עצמה אנחנו קוראים לה בשם המדע הא-להי. מדוע הננו מפרידים בין התורה למדע הא-להי ? הנה סיבת הדבר שהמדע הא-להי הנו שלב עמוק יותר בידיעת ובהכרת הא-ל עפ"י התורה ומחייב התבוננות מעמיקה יותר בו יתברך. שלא יהיה אדם ח"ו מכיר את כל התורה ושוכח את נותן התורה אלא "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".

והמדע הא-להי כולל הכשרה ולימוד נרחבים. ומטרת חיבור זה הינה רק המבוא למדע הזה. כמו שלא מתחילים ללמד את התינוק שנכנס לבית המדרש גמרא אלא מקדימים את המשנה ואת התורה שבכתב. כבר אמר רבנו שלימוד זה הנקרא גם פרדס, כלול בלימוד הגמרא. אם כך מה לנו לחדש על מה שכבר אמרו רבותינו הקדושים שאין מעלה גבוהה על מעלתם ? אלא שמטרתי לסדר לפניך את הדברים ולהרחיב את הדעת במבוא שממנו תוכל להמשיך להתקדם בכוחותיך שלך כמאמר המלאך לגדעון "לך בכוחך זה".

ואחרי שתיקרא, תתבונן ותבין היטב מאמר זה, יתבררו חלק גדול מהשאלות והספקות על דרכו של רבינו הקדוש. ודע שהקב"ה רוצה שנדע אותו כדברי הרמב"ם. ראוי להתבונן ביחס שבין התורה שבכתב לתורה שבע"פ שהוא כדברי רבי יעקב צבי מקלנבורג בספרו "הכתב והקבלה" שהוא כיחס הנשמה לגוף. התורה שבכתב הינה הגוף והתורה שבע"פ הנפש או הנשמה ואין אנו משגיחים כאן בשינוי השם שבין נפש לנשמה. הרי לא תיתכן בהוויית החי הגלויה לו בעולם הזה מציאות של גוף ללא נשמה או של נשמה ללא גוף. לכן, אמר רבנו בשמונה פרקים "נפש האדם אחת היא", כלומר אישיותו הכוללת של האדם אחת היא ובכל זאת יש בה הפרדה מלאכותית בין גוף ונפש. ושם נפש הוא שם משותף כפי שאבאר בהמשך דברי.

והתבונן בכל שם ושם כפי עניינו במקומו עד שתובן משמעותו כראוי. כבר אמר הרמב"ם באגרות הקודש שלו לחכמי מרסיליאה שראוי לאדם להאמין עפ"י רוב כאמת רק באחד משלושה דברים. הראשון הנו מה שמושג בחוש השלם. ועניין זה יש לי בו ספק כי הרי ראינו שהקוסמים מאחזי העיניים מצליחים להטעות את החושים באמצעות הכוח המדמה שעוד יוסבר ויורחב עניינו במאמר זה. לכן, יש להרחיב את מושג "החוש השלם" שכתב עליו רבנו גם להתבוננות השכלית שמחוברת לחוש השלם ודבר זה הסכים עליו גם ר' שם טוב גפן שהנני מביא מדעתו ודרכו במקצת פרקי מאמר זה.

העניין השני שראוי להאמין בו כאמת הנו מה שהוא מוכח לפי המדע בהוכחה ניסיונית. וגם בעניין זה יש כמה ספקות לאנשי המדע, כגון עיקרון אי הוודאות של אייזנברג שאומר שאין בטבע וודאות מוחלטת לגבי המדידות שאנחנו עושים. או/ו מה שקבע קרל פופר שכל דבר שבשם מדע אמיתי יקרא הנו דבר שניתן להפרכה בתנאים מסוימים. לכן, האסטרולוגיה איננה מדע אלא לדעת רבנו היא אחיזת עיניים, כפי שביאר רבנו בתשובה ידועה שלו. והעניין השלישי, הוא העניין שאנחנו עוסקים בו ואין בו ספקות, מה שקיבלנו מהנביאים ומהצדיקים. התורה עברה אלינו מדור לדור באמצעות הנביאים, החכמים והצדיקים, מעבירי הקבלה מדור לדור, לכן היא איננה זקוקה להוכחה והיא אמת ללא ספק כמו שמציאות ה' יתברך הינה אמת. שהרי אמר קהלת בראשית דבריו "הבל הבלים הכל הבל" ובסוף דבריו "את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ולא אמר "זה אדם" אלא "זה כל האדם" ב הא הידיעה.

שמעמדו של האדם לפני הא-ל יתברך הנו המטרה והתכלית. ולכן אם כל דבר במציאות אינו אמת שהרי הוא מותנה בזמן, במקום או/ו בנסיבות חייבת להיות בדרך הסקה מסוימת של דדוקציה )מהכלל אל הפרט( מציאות אחת שהיא האמת והיא הא-ל יתברך שמו. כי אחרת איך הגענו עד הלום אל המבוא למדע הא-להי.

ראיה זו הינה חזקה אותה ביאר י.ל. על דברי הרמב"ם שלה' יתברך בלבד יש מציאות אמת. עם כל עומקה של ראיה זו, הנה האמונה והעבודה אותו יתברך הינה בראשינו ובמוחנו מתוך קבלת התורה שבכתב והתורה שבע"פ ומתוך מלמדי ויודעי התורה ומתוך דברי רבנו שאמר שלה' יתברך לבדו מציאות אמת ולא בשל הביאור של ישעיהו לייבוביץ "קבל האמת ממי שאמרה", לא שאנחנו מקבלים את כל דבריו. אלא אנחנו חולקים על כלל פירושיו בענייני ההשגחה, השכר והעונש ועוד כמה עניינים.

ואין לנו כאן עניין במידותיו ובכמה מאמירותיו בשאלה האם חלקם ראוי לתלמיד חכם ? ולדבריו, ז"ל הדברים שאמר בבוטות נועדו לעורר את הלומדים כפי שאמרו רבותינו "זרוק מרה בתלמידים". אולם, היעלה על הדעת שמציאות ה' זקוקה להוכחה ? הרי זהו מושכל ראשון שלו ורק לו יש מציאות אמת. אם כן, מדוע הרמב"ם זקוק היה להוכחות אותן הביא כהוכחה למציאותו ?

הרמב"ם היה מגדולי המאמינים ולא היה זקוק להוכחה למציאות ה' יתברך אלא שהוא רצה לקרב בין האמונה שהיא ירושה לנו מאבותינו לבין השכל וכאדם שהיה אמון על המדע ובפרט מדעי ההיגיון, רצה לקרב בין המדע לבין האמונה. ומכאן יצא גם כן מכשול כדברי רבותינו "הבא להיטהר מסיעים לו והרוצה להיטמא פותחים לו פתח". כל מי שלא שמע לאזהרת הרמב"ם בתחילת הספר "המורה" והיא שספר זה מיועד רק למי שהכשיר את עצמו בהוויות אביי ורבא ובמדעי ההיגיון ובמקצת שאר המדעים שלא יכנס ובכל זאת נכנס, טימא את עצמו. כפי שקרה להרבה שלא נזהרו ונתפסו לחלקים המשניים שבספר זה העוסקים בפילוסופיה שאין מטרתם אלא להיות כלי ולא מטרה בפני עצמה. אומר בנו של הרמב"ם וממשיך דרכו בקודש, רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "מלחמות ה'" על חשיבות העיסוק במדע הא-להי.

"אבל עיקרי דתנו הינה ייחוד הבורא וקדושתו וקדושת שמו הגדול והנורא. רוב הגלויות אינם עוסקים בהם, שעמי הארץ אינם עוסקים אלא בעול הזמן והבלי העולם הזה, וסומכם במעשה המצוות על הוראת חכמי התורה, והתלמידים אינם עוסקים אלא בהוויות אביי ורבא והמשא ומתן והקושייה והפירוק, והעוסקים בעיקרי התורה ויסודותיה לידע האמת ולהבין וללמד אותו לבעלי השכל והבינה החפצים לדעת דעת קונם, הם החכמים הגדולים, ולא רבים יחכמו".

וזוהי אחת הראיות לחשיבות העיסוק במדע הא-להי שהוא יסוד מהיסודות ועליו אמר הרמב"ם שחשוב לו ללמדו יותר מכל דבר אחר שהוא מלמד שלא יהא אדם עוסק בתורה ושוכח ח"ו את נותן התורה. הרמב"ם לא היה עליתני )לפי האקדמיה ללשון העברית זהו התרגום של אליטיסט( לפי מקצת הכתובים במורה נבוכים לכאורה כיוון הרמב"ם את דבריו לקבוצות נבחרות של בני אדם.

ולכאורה יש ראיות התומכות בכך באמירותיו על ההמון. לכאורה יש גם סתירה באמירותיו במאמר קידוש ה' שכמה מגדולי ישראל נענשו על שקטרגו על ישראל. שם אמר רבנו הגדול מתוך מדרש חזית "בשביל שאמר משה רבנו, הן לא יאמינו לי. אמר לו הם מאמינים בני מאמינים…אבל אתה אין סופך להאמין".

ועל אליהו שקטרג על ישראל ואמר "כי עזבו בריתך אמר לו הקב"ה שמא בריתך עזבו, עד שאתה מלמד חובה על ישראל…לך שוב לדרכך מדברה דמשק" ועל ישעיהו שאמר "שבתוך עם טמא שפתים אני יושב, נענש על כך ויעף אלי אחד מן השרפים וחטאתך תכופר ולא כופרה חטאתו עד שהרגו מנשה". ובשם הבעש"ט נאמר "מוסר ה' בני אל תמאס". אל תקרא בני בשווא אלא בני בפתח. ולגבי האיש השלם אומר רבינו "עליו לראות את בני-האדם כולם כפי מצביהם שבהם הם נמצאים בלי ספק, או כבני צאן או כחיות טרף" וכתב בהמשך דבריו שהאדם השלם לא יחשוב עליהם אלא כדי להינצל מהם או לקבל מהם תועלת מסוימת וראה בהמשך דברי בנושא, כפי שביארנו. והנה נשאלת השאלה על רבנו הגדול, מה פשר אמירותיו "המון התורניים", "ההמון ההולך בחושך" או/ו "כחיות טרף".

ותשובת העניין הזה כפולה. האחת שצריך לעיין בדברים במקומם והשנייה פשוטה שכן הרמב"ם אמר ש"בני האדם נראים דומים אבל ההבדלים ביניהם רבים".

וספר המורה נכתב בתחילתו ליחידים שכן היה קשה להשיג לרוב העם את מעלתו כי ההבדלים בין אנשי התורה קיימים ולא ניתן להתכחש אליהם, כי אם כל אנשי החכמה שווים במעלתם היאך הושיבו בסנהדרין כל אחד במקומו לפי מעלתו בחכמה אלא יש הבדלים בחכמה בין בני האדם מאנשי תורתנו הקדושה. ובאמירותיו על ההמון ביקש לדרבן קדימה את היחידים המעולים וכוונתו שיהיו רבים אע"פ שאמר שאת ספר המורה, היה מוכן לכתוב גם בשביל יחיד. ותשובת העניין הינה גם שאלה שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. ראה נא בסוף חיבורו שאמר בשם הנביא "והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול". מטרת חיבור הינה להאיר את דרכם של כמה שיותר אנשים ובתנאי שיכשירו את עצמם קודם לכך ולכן דיבר בלשון יחיד כדי שבתחילה יפנו אליו מעטים וגם בתקופתו מס' המלומדים היה קטן.

כיום כאשר מעייני החכמה והתורה מגיעים לכל מקום ורבים מאנשי תורתנו הינם שלמים בתורה ובמדעים או/ו לפחות בבסיס המדעים, יש מקום שגם רבים ילמדו ספר זה אם יכשירו את עצמם נכוחה קודם העיון בספר זה בהקדמות הנכונות. ובתנאי שתהיה להם יראת שמים כי כל העיונים הפילוסופיים בספר זה נועדו להבין מעט ממעשה בראשית וממעשה מרכבה ולא נכתבו על מנת ללמד את אנשי התורה פילוסופיה. כך גם אמר רבנו אם תתבונן נכוחה בדבריו שאין מטרתו ללמד פילוסופיה. ואמירה זו של רבנו מועילה מאד להבין את מטרת הספר האמיתית שהיא מטרת הקודש אולם רק למי שראוי.

ולהתחיל בלימוד ספר זה ראוי דווקא בחלקו השלישי.

מבוא ושער למאמר מאמר זה חובר עפ"י דברי ה"חזון איש" כפי שנמצא בכתביו לתלמידו, כי ראוי שהאדם יסכם לעצמו ולתלמידיו מה שלמד, זאת על מנת שיהיו הדברים שלמד תמיד לאור עיניו, חקוקים בראשי פרקים ולא ישכחם. יתכן שחיבור זה יביא תועלת מסוימת לאדם הרוצה להתחיל בהכרת הא-ל ולהיכנס למדע זה שאינו אלא ידיעתו ועבודתו כדברי דוד לשלמה בנו "דעהו ועבדהו" וזוהי תכלית האדם כדברי שלמה בספר קהלת "את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". הרי יודע האדם מישראל שאין בדת האמת הפרדה בין הדעות למעשים כי המעשה הוא העיקר. ואין מטרתי בחיבור זה לקבלת פרס או לפאר את שמי אלא כתבתיו לתועלת הרבים, כדברי הרב בספר המצוות שאם אתה אוהב מישהו תרצה לפרסם גודלו ושמעו, וכפי שכתב בפרק העשירי בהלכות תשובה, עשה האמת מפני שהיא אמת. עמוק ממה שקדם, האדם השלם באמת אין הבדל אצלו אם משבחים אותו או/ו מגנים אותו על מעשיו שעשה באמת וביושר לבב. לא שהנני שלם אלא ברצוני להידמות לאדם השלם. הנה, אין תחליף ללימוד החי והפעיל עם הרב ותלמידיו כי אז כל אחד "מחדד" את חברו כשני עצים המחדדים זה את זה. והתורה שבע"פ ראוי ללומדה איש מפי איש רק שבצוק העיתים היה על חז"ל לכותבה. כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לביאורו על המשנה בדבריו על ר' יהודה הנשיא שערך את המשנה. שם הסביר הרמב"ם את הסיבה שבעטיה ליקט, ערך וכתב רבינו הקדוש את המשנה.

ולכן בזמן שנחלש כוח ויכולת הלימוד והשכחה מצויה בכל כפי שאמר רבינו. ועוד שעברו ימי הנעורים, הנה יש מקום לאדם שיסכם את לימודו בראשי הפרקים ויסכם לעצמו את משנת רבינו בנושא זה של המדע הא-להי, הנבואה והשגת השלמות וגם יבארה לאחרים, מעט ממה שהבין. הנה זוהי הסיבה העיקרית לכתיבת חיבור זה.

"אין טוב אלא מציאות"

וזוהי מטרת כל חסיד אבל התלמיד חכם לאחר שלמד הוויות אביי ורבא יבין יותר במדע הא-להי ומי שהוא תלמיד חכם וגם בקי במדעים ושלם במידותיו, יבין עוד יותר במדע הא-להי כאשר יתעמק בו יותר ויעזוב כל דבר אחר ויתמקד בידיעת ה' אבל דרגה זו הינה דרגה גבוהה מאד שאין החיבור הזה עוסק בה.

מטרה נוספת נעלה מהקודמות שעמדה לנגד עיני בחיבור זה הינה "התיאום" של דברי הרמב"ם בין ספר המדע שב"משנה תורה" לספר "המורה". כי רבים מאנשי תורתנו טעו והתבוננו בספר המורה ובחנו לפיו את דעתו של הרמב"ם בעניין ההשגחה, תחיית המתים והעולם הבא ולא תאמו את הדברים עם חיבוריו הקודמים של רבנו. וגם ספר המורה עצמו, מחייב תיאום רב בין הפרקים לבל יפיק האדם ממנו מסקנות נמהרות. ועוד מטרה עיקרית בחיבור זה הינה מתן הכרה ערכית למציאות, כי "אין טוב אלא מציאות".

ובהכרת המציאות כלול גם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. משנת רבינו אחת היא אולם יש לה אופני התבוננות שונים. להבדיל, לגבי הקב"ה. גם לו יתברך פעולות שונות הנובעות ממקור אחד ועניין זה קשה להשגה אך יובן במשל האש. הדבר דומה לאש שהינה גם מחממת, גם מגבשת וגם מפשירה, גם מבשלת, גם מאירה ולעיתים גם מקררת. והכל מותנה במצבו של הפעול עליו היא פועלת. שאם האדם או/ו הכהן במקדש טבל במי המקווה, היה מתחמם ו"מסתפג" )פירושו מנגב את עצמו( לאור האש שנועדה לחמם. והמדורה גם מאירה, ואם המאכל קפוא ונעמידהו ליד האש היא תפשיר אותו. ואם נשים את המאכל בקדירה ומתחתיו נבעיר אש, האש תבשל את המאכל. ואם האש תחמם את מי הים או את התמיסה עד שיתאדו המים האש תגבש את גבישי המלח ואם האדם בצפון הארקטי יהיו פני מכוסים בגלידי קרח ויהיה בסמוך למקור אש שתפשיר את הקרח מעל פניו, יחוש את זרימת המים הקרים, נמצאת אומר שהאש קררה אותו אם כי באופן עקיף. נמצאנו למדים שהאש שמקורה אחד יש לה פעולות הופכיות.

כל דברי כאש נאום ה'

כך, דברי רבנו "כל דברי כאש נאום ה'". מקור אחד, נאצל וקדוש להם בדברי חז"ל ובמדעים שבהם הכשיר עצמו רבינו הגדול. רובא דרובא של דברי רבינו יש להם מקור בדברי חז"ל ומה שנראה שאין לו מקור בדברי חז"ל, צריך עיון או שאמרו לפי המדע הא-לקי שהשתלם בו והם הם סתרי תורה שידעם רבנו וגם להם יש מקור בגמרא.

הרי אמר כבר על העניינים שהם פרדס ומעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם נכללים בדברי הגמרא, ראה אמירתו "והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הם" )הלכות תלמוד תורה פרק א, יב(. ויש שם דברים שאמרם לפי המדע שהיה ידוע בזמנו ואל תמהר להכחיש את כולו.

כי המדע הזה אע"פ שעבר מהעולם באופן זמני, הינו "איכותי" ו"ערכי" ואילו המדע בימנו ברובו "כמותי". באחת הפעמים שזכיתי להיפגש ביחידות עם כבוד מורנו הרב יוסף קאפח זצ"ל )שהיה מגדולי לומדי הרמב"ם ומהמעטים שביארו את חיבוריו כפי כוונתו של רבנו הגדול(, הדגיש בפני ש"את הרמב"ם יש ללמוד היטב".

בפגישה שאלתי את הרב. האם לדעת הרב הרמב"ם היה נביא ? תשובת הרב שלא היה נביא וגם לא חשב את עצמו לנביא רק היה חכם שהסביר את העניין לפי השכל. כמו כן שאלתי אותו על הבנת והשגת המורה י.ל. בהבנת דברי הרמב"ם ולדבריו י.ל. היה בדרגת "חובב" בלימודו ולא ירד לכל עומק הדברים. וזאת מפני שהסתמך בעיקר על "מורה הנבוכים" ולא תיאם את דברי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" עם דבריו ב"משנה תורה". אם כי בעיני, י.ל.

היה מגדולי המשכילים בזמן הזה ולימד גם דברים נכונים ביסודות הדת והאמונה. כגון אמירתו )עפ"י הרמב"ם( שרק לקב"ה יש מציאות אמת והבנתו שתכלית המצוות הוא קיומם אבל טעה בכמה עניינים שהם יסודי התורה )בעיקר בעניין ההשגחה והגמול(. וסיבת טעותו הינה לפי דעתי שסמך על שכלו והכרתו ונטה מדברי חז"ל הקדושים. ואינני כותב זאת אלא למען יזהרו אחרים ויבחנו תמיד את דעתם אם אין בה חריגה מדברי חז"ל הקדושים. חיבור זה הינו מבוא למדע הא-להי שזוהי תכלית האדם לדעת אותו יתברך עד שהיכן דעת האדם משגת. אמנם תמצא בדברי רבותינו שידיעתו הינה עבודתו וזוהי כמובן אמת ללא ספק, כפי שכבר הסברנו. אולם גם ידיעת הא-ל האמיתית הינה מצווה והיא מגבירה אצלנו את אהבתו ויראתו. ולכן על האדם לשלול את המושגים הדמיוניים עליו יתברך ולשלול מה שאפשר לנו בדעתנו לשלול ממנו עד שנדע אותו באמת כי הוא ורק הוא מצוי אמת. וזוהי הדרגה הראשונה שיש לשאוף אליה. אולם יש שם דרגה גבוהה ממנה והיא מגעת לאדם לאחר ששלל ממנו את כל מה שניתן לשלול והוא מרחיק מעליו את רוב תענוגות בני האדם שהם מחסום גדול בעד השגת הנפרד ויהיה רצונו של אדם זה להתקרב אליו בתכלית הקרוב ולצייר לעצמו ציור אמיתי של המציאות, כיצד ה' יתברך פועל בה באמצעות צבא השמים ויבין כיצד מתהווים הדברים הגשמיים במציאות ע"י המלאכים שהם שלוחי הקב"ה וכיצד ניתנת הנשמה בגוף וכיצד ה' פועל בעולם. וכוונתי "פועל" כיצד ממשיכה המציאות הזו וכיצד הוא יתברך מעורב במעשי האדם, כגון אומרם "ויקר מקרה" שאדם ירה חץ שהרג את מלך ישראל אחאב ויבין שלא מקרה הוא אלא האדם שירה לתומו את החץ עשה את דבר ה' שנתגלה לנביא מבלי שאותו אדם ידע כי הוא עושה את אשר נגזר על אחאב בדבר ה' ומאת הנביא שהוא היודע את רצון ה' באותה העת.

הרי האדם שזהו עניינו ותקע דעתו ומחשבתו בא-ל יתברך ודעתו אינה פנויה ממנו, ואותו אדם ממשיך להתבונן במציאות ובממציאה ורוצה להבין עוד מניהולו העדין של הקב"ה את המציאות הרי אותו אדם אולי קרוב לדרגת הנבואה. ואם תיקן מידותיו עד שלא יתבזה ולא יבזה שום אדם לפניו והוא שלם במידותיו, כפי שאמרו ז"ל "כל המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא" או/ו מה שאמרו "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" ויבין שבני האדם אמנם נראים דומים אולם ההבדלים ביניהם רבים וכל אחד יש לו את מציאותו שלו ותכלית הדברים לתקן את בני האדם ולמושכם לעבודתו בעבותות של אהבה, אח"כ יבין סתרי תורה שבגמרא וימשיך לעסוק בענייני הא-לוהות ולבארם לעצמו עד שיבין מה שיבין בחסד ה' עליו ויעשה כל זה מאהבת הא-ל ומבקשת האמת, הרי זהו האדם השלם, עליו נאמר "כי חולת אהבה אני". וזוהי הקבלה האמיתית שאמרו ר' שם טוב גפן והרבי השביעי של חב"ד שהרמב"ם נכנס אליה, לפחות בסוף ימיו אם כי הרב יוסף קאפח חולק ואומר שאין ראיות לכך. והדבר צריך עיון עמוק יותר.

נאמר על מורנו משה בן מימון "ממשה עד משה לא קם כמשה". כך כתב החסיד רבי יוסף יעבץ זצ"ל )חי לפני למעלה מ 500- שנה, בתקופת גירוש ספרד( בספרו אור החיים )תחילת פרק ט( "אשר כבר נתפרסם עליו ממשה ועד משה לא קם כמשה" )חיפשתי ומצאתי את את המקור באתר הידברות ועפ"י הספר שמצאתי באתר HB ונראה שכבר בימי היעבץ אמירה זו על הרמב"ם הייתה ידועה(. שים לב לאמירתו "כמשה" ב כף הדמיון. כמובן שגם הרמב"ם לא היה בדרגת משה רבנו שכן, כך היא גם דעת מורנו עצמו שלא יתכן שיהיה אדם שיתקרב למעלת משה רבנו בידיעה ואפילו לא משיח בן דוד.

ראה נא אמירתו על משיח בן דוד ב"משנה תורה" "בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו" )הלכות תשובה, פרק ט הלכה ב( אמר "קרוב" ולא אמר שיהיה בדרגת משה. כך גם רבינו עצמו, לא היה אלא מעט כמשה רבינו, משה רבינו נתן לאומה את התורה שבכתב וסידר אותה לפנינו בהיותו גדול הנביאים. בדומה לכך רבינו סידר לפנינו את התורה שבע"פ וסיכם את ההלכות שבתלמוד הבבלי וגם מהתלמוד הירושלמי לא הניח ידו.

דבר נוסף שאינו נופל מהקודם, גדולתו של רבינו הייתה בעיקר בעובדה שפרש לפנינו משנה מסודרת ב"יסודות אמונתנו ועיקריה" וזוהי עיקר גדולתו בעיני כפי שאמר רבנו בעצמו בפירושו למשנה בסוף מסכת ברכות "כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד" כפי שכבר זכרנו. וזוהי גדולתו באמת שהציל אותנו מלמשש בחושך והאיר לנו באור האמת את בסיס האמונה והידיעה הטהורה. ועוד שסידר לנו את כל התורה שבע"פ והנגישה לפני כל אחד באמירתו שהדברים נגישים לכל בעל שכל ארוך )היודע לעיין( או קצר )המתקשה בלימוד( אם רק יתמיד ויתאמץ בהבנת הדברים.

לכן, הנני מעז ואומר שמה שאמרה תורה על משה רבנו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ניתן להיאמר על משה רבנו שסידר לנו את התורה שבכתב ועל הרמב"ם שסידר לנו את התורה שבע"פ. עוד בהיותו אדם צעיר )כי חיבורו על ביאור המשנה בו כתב את הדברים, היה בעת היותו צעיר לימים( אמר רבינו שבדעתו לכתוב ספר דרשות והוא כבר עוסק בספר על הנבואה.

ראו בני המתבוננים במאמר זה באמירתו בהקדמתו לפרק חלק ביסוד השביעי באמונה שהוא האמונה בנביאותו של משה אדון הנביאים. "רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח המנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאוד, והיינו צריכים להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים.

ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור, מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר הדרשות שייעדתי לחברו, או בספר הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות" )ביאור המשנה, הקדמה לפרק חלק(. ספרים אלה שהיה בדעת רבינו לחבר מופיעים ומוטבעים בחלקם הגדול בספר "מורה הנבוכים" שכתב רבינו שנים רבות לאחר ביאורו על המשנה.

וחיבור זה הינו לפחות מרביתו של ספר הנבואה וספר "התיאום" )ביאור חלקם של אגדות חז"ל( שכתב רבנו. ראה אמירתו המפורשת במורה "מאמר זה מטרתו הראשונית באור ענייני שמות שנאמרו בספרי הנבואה" )מורה נבוכים, פתיחה(.

והמשיך ואמר "וכלל מאמר זה עניין אחר, והוא באור משלים סתומים מאד שנאמרו בספרי הנבואה" )שם, שם(. כעת עלה בדעתי לפורטם לכם וליצור סיכום הגותו בדברים קטנים שהם יסודות האמונה וגם מעט בדברים הגדולים והנשגבים האלה שאפשרי לשלמים בבני האדם להגיע אליהם אם בתחילה יסירו מעליהם עול החשבונות הרבים שבקשו כדברי החכם "והמה בקשו חשבונות הרבה" ולאחר מכן יפנו להשגת השלמות.

ואכן בדברים הקטנים הבנתי מעט והנני יכול לנסות לסדר לכם אותם. אולם בעניינים העמוקים האלה שחכמים מכנים אותם "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" אינני מבין. וכבר אמרו ז"ל שאין להיכנס אליהם אלא מי שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים ובהוויות "אביי ורבא" ולי אין אלא כ"מר מדלי" מ"הוויות אביי ורבא" לכן אינני יכול להיכנס אליהם והם הם הדברים שקשורים להשגת הנבואה.

ואין בי אלא מעט מה שלמדתי מעט ממורנו הרב צבי כהן זצ"ל ויבל"א מורנו ורבנו הרב יעקב אריאל ומעט ממה שלמדתי והבנתי בעזרת הא-ל יתברך בדברי חסידות ומתורת הרבי השביעי שהאיר עיני רבים, ומה שעיינתי בעזרת החונן לאדם דעת בדברי רבינו. לכן, איך אוכל לדבר בדברים הגדולים והעמוקים האלה שקשורים לנבואה ? אלא עמדו לפני דבריו של רבן גמליאל שאמר "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" אע"פ שאיננו תלמיד חכם אלא חסיד. ועלה בדעתי שהסיכום בעניינים האלה חשוב להרמת קרן הדת כי יקרה היא מפנינים, כפי שבארו "מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים".

ועוד 2 עניינים עמדו לנגד עיני והם מאמרם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ומאמרם "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ויתכן שיועיל העניין לחיזוק הדת, המושפלת לעיתים בזמן הזה, או/ו לחיזוק כמה מאנשי הדת. כי אמונת הייחוד שלנו היא.

והנה ויש לה באמת מקור א-להי מושכל ולא דמיוני. הנה זהו העניין שכל תורני מחויב לפעול למענו ולכן "נערתי חוצני" וערכתי חיבור זה שמטרתו לבאר ולקשר ענייני הנבואה ומעט מהדרשות ב"מורה הנבוכים" ובכתביו הקודמים של הרמב"ם כגון "משנה תורה" ו"ביאור המשנה" כי אז לא ניכשל במה שנכשל י.ל. שהפריד את "משנה תורה" מספר המורה ודן בו כחטיבה בפני עצמו ומעולם לא אמר את מה שהנני "צועק" ואומר לך כי יש לתאם בין החיבורים האלה אחרת נחטא למה שהתכוון רבינו.

וספר המורה נכתב ליחידים אשר ה' קורא ולא כל בר בי רב יכול לצטט ממנו כאוות נפשו, קל וחומר למי שהוא למטה מכך. והנה בני ותלמידי היקרים, אין לי עניין במאמר זה לחזור על דברי הרמב"ם או לסכם לכם את כל חיבוריו התורניים כי זוהי אריכות רבה שאין בה תועלת.

וגם כל הרוצה לעיין בדברי רבנו איננו צריך לעזרתי כי בקשת הרבי השביעי של חב"ד ללמוד פרק אחד או שלושה פרקים מדבריו של הרמב"ם ב"משנה תורה" שרירה וקיימת ויכול הוא להיכנס לדברי רבינו בעצמו וללמדם. אלא שמטרת החיבור הזה הינה לסכם לפניכם בני כמה יסודות של המדע הא-להי מתוך דבריו של הרמב"ם, לפתוח שער להבנת עניין הנבואה ובעיקר ליקטתי בו דברים המפוזרים בדברי רבנו בכל חיבוריו ויקשה עליכם למצוא אותם בעיון ראשוני כי הם מפוזרים בחיבור, משנה תורה" וב"מורה" זעיר פה וזעיר שם. חשיבותם של דברים אלה עצומה להבנת העניין שאנחנו עוסקים בו, הוא המדע הא-להי כמאמר החכם ו"החי יתן אל לבו", פירוש דע מאין באת ומהי מטרת הגיעך לזה העולם והוא "יסוד היסודות ושורש העבודה" כדברי הרמח"ל.

והנה, העזתי להיכנס לדברים עמוקים אלה מכמה סיבות. הראשונה שלא כתבתי דבר שסותר חלילה את דברי חז"ל ועמדתי באזהרת רבנו שלא לפרש שום דבר מספר "המורה", היה והוא אפילו לכאורה ואפילו בעיון קל לאור דברי חז"ל. והסיבה השנייה הינה שאינני טוען שהפירוש שלי הנו הפירוש האמיתי ויכול להיות שיש פירוש נוסף לדברי הרב והסיבה השלישית שכל ההסבר שלי לדברים, הינו רק על מנת לתת לך ציור אמיתי של המציאות לדעת רבנו ואינני נותן בידך כלי להשפיע על המציאות, כמו שעשו כמה מקובלים אלא זה אינו אלא מאמר דעה המובילה למעשה.

ודע אתה המעיין במאמר זה שאם אמרתי משהו במאמר זה, לא אמרתיו אלא אם כבר שמעתיו בשם חז"ל או/ו ממשיכי דרכם התורניים, כוונתי לממשיכי דרכם של חז"ל בהעברה האמיתית של דברי הקבלה היא התורה שבע"פ. ואם אתה מכת ה"מחדשים" או/ו "המחדשים למחצה" או/ו מי שאינם מאמינים בתורה שבע"פ שהיא פירוש התורה שבכתב )כפי שכתב רבינו על מאמר התורה "ואתן לך את לוחות האבן התורה והמצווה", ש"תורה" זוהי תורה שבכתב ו"מצווה" זהו פירושה שעוברת בקבלה האמיתית מדור לדור או שנאמר שהתורה שבע"פ היא נשמתה של התורה שבכתב כפי שכבר בארנו בשמו של "הכתב והקבלה"(, או/ו מי שרוצה לזלזל חס ושלום בדברי חז"ל או מי שחושב שהם כפשוטם ואין בהם תוכן פנימי עמוק, ראוי שתפסיק לקרוא מאמר זה כי מייד יכאב ליבך ממה שהנני אומר. כגון מה שאמרתי בהערה על המלומד שגם מי שהשגותיו גבוהות, כגון הפילוסוף, החוקר והמלומד צריך שיהיה זהיר בקבלת עול מלכות שמיים.

ואלה דברי הרבי השביעי ששואל בפרשת שמיני "כיצד יתכן שאזהרה זו על איסור אכילת שקצים ורמשים באה בהמשך ישיר לתחילת הפרשה )העניין הנעלה של היום השמיני למילואים שבו ירדה אש של ריצוי מהשמים ואכלה את החלבים( שבה מסופר על המעמד הקדוש והנעלה שבו עמדו בני ישראל ?" והנה תשובתו לעניין זה "באה התורה ומלמדת אותנו, שקבלת עול היא יסוד ושורש כל העבודה, ואדם נזקק לקבלת עול גם כשהוא עומד בדרגה העליונה ביותר. אסור שעבודת ה' תתבסס אך ורק על הבנה ורגש, גם כשהם נעלים ביותר.

הבסיס לכול הוא קבלת עול מלכות שמים. אם חלילה אין לאדם קבלת עול, יכול להיווצר מצב, שייפול מהדרגה העליונה ביותר ויתדרדר מטה מטה, עד שיגיע לידי אכילת שקצים ורמשים חס ושלום.

לכן גם בדרגות הגבוהות ביותר, שעליהן מספרת פרשת שמיני, נדרש היסוד של קבלת עול, וזו הדרך לעמוד איתן במעמד הרוחני הנעלה ולא ליפול חלילה" )ליקוטי שיחות כרך א' עמוד 227 (. והנה כאשר הבאתי את דברי על דברי המורה י.ל, כתבתי בקיצור "שמי שהשיג השגות גבוהות צריך גם להמשיך בקבלת עול" ולא הבאתי את כל דבריו של הרבי השביעי בנושא שזוהי אריכות שאין לה מקום.

יש אמנם דברים שאמרתי מעיון או/ו מסברה שעלו בי ואז אציין לפניך בפירוש שכך הנני סובר וכך היא בעיני ואם תרצה תקבל ואם לא תעיין שנית או תכחיש אבל דע שכל הסברות האלו עלו בי אחרי עיון עמוק בכתבי רבינו ולא אמרתים בכוח המדמה אלא בכוח הרצון המחובר לדעת והחוש האמיתי, הנה זוהי ההשגה והידיעה אליה יש לשאוף. ואתה המעיין בחיבור זה, הלוך נא אחרי הדברים האלה שביארתי ותדע שכל דבר שאומר הינו אחד משלושה.

הראשון שיש לו מקור בדברי רבינו או/ו בדברי חז"ל והנני מביא את המקור כלשונו, השני שיש לו מקור בדברי רבינו או/ו בדברי חז"ל ואינני מביא את המקור כגון מה שהנני אומר על רבנו שאהב את הקיצור ואמר ש"אם יכול היה לכתוב את כל התלמוד בדף אחד היה עושה זאת" או/ו מה שאמרתי בשמו של רבינו שהתורה שבע"פ הינה "המצווה" והיא הפירוש של התורה שבכתב. ולא כתבתי שמקור הדברים במבוא ל"משנה תורה".

והשלישי שהינו סברה שלי ואז אציין בפירוש שזוהי סברה כדי שלא תאלץ לקבל את דעתי אם אינך חפץ בכך. ולא כל מה שהנני אומר או/ו סובר במאמר זה, הנני אומרו בשם אומרו, כי זוהי אריכות יתר וראוי שנהיה אוהבי הקיצור. כך אמרו חכמים שלעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה.

ועוד אמר רבינו שאם היה יכול לסכם את כל התלמוד בעמוד אחד היה עושה זאת. כמו כן אל תשים לב לדיוק המילים שהנני משתמש בהם או/ו מצטט אותם, כי לעיתים אשנה אותם מעט על מנת שיהיה נקל להבינם לפי השפה השגורה בפינו כיום ולעיתים אחסיר מילה אחת או שתיים אולם בשום פנים לא אשנה את רוח ותוכן הדברים כפי שהם מובנים לי.

וככלל לשונו של רבינו ב"משנה תורה" דומה ללשון המשנה. ובהקדמתו לפירוש המשניות הוא אומר שלשון המשנה הוא בסגנון של "דבר קצר הכולל עניינים רבים". בחיבור זה שהינו מקבץ תורני ומבוא ליסודות האמונה לפי רבינו ולענייני הנבואה והמדע הא-להי לפיו, אביא בד"כ לפניך לפחות ראיה אחת מתוך דברי רבינו לכל דבר שהנני טוען ומסביר.

ודברינו כאן יהיו מחד גיסא ביסודות האמונה שכל מתחיל והרוצה להיכנס לארמון המלך צריך לדעת ומאידך גיסא בקצה השני של פסגת השלמות האפשרית לאדם והיא הנבואה כפי שהבנתי אותה מדבריו. ואינני טוען לעצמי שהפירוש שאציג הוא הנכון או שהוא היחיד.

ומכיוון שעניין הנבואה הינו עמוק מאד ולא כל אחד יזכה בו לעת עתה. ואמרו רבותינו שלאחר חורבן בית המקדש, יבנה במהרה, הנבואה הסתלקה, הנה קשה מאד להסבירה כי אין לנו לכאורה נביא בעת הזאת שיורנו את דבר ה' ורצונו מאיתנו ויהיה דוגמא חיה לעינינו.

אולם כבר ביאר הרבי השביעי שאמירתם "הסתלקה", אין פירושו שהיא איננה מצויה כלל אלא פירושו שהיא איננה מצויה כמו שהייתה מצויה בעבר. ופירוש העניין שיתכן כי בעת הזו יש בינינו הראויים לנבואה או שהם נביאים באמת אע"פ שכנראה שלא נצטוו לומר לנו את דבר ה' וכבר אמרו "חכם עדיף מנביא". ויש נביא שעיקר נבואתו לעצמו ויש נביא שעיקר נבואתו לאחרים.

רבנו הדגול אומר "לעולם יודה האדם על העבר ויצעק )במובן של בקשה היוצאת מקירות לבו( על העתיד", כוונתו שיבקש מאת מי שהכול שלו ויודה לו על החסד שגמל אתו. כך אנו מודים לקב"ה על החסד שגמל עם אומה זו וצועקים ומבקשים ממנו שלא יפר חסדו מאיתנו, זוהי הכרת הטוב שהאדם באשר הוא אדם מחויב בה שטובה המציאות מההיעדר.

וכבר אמר רבינו "שהפנים הם לפנים" ולכן, זוהי העת להתחיל בהקדמות שעליהן נשען "המדע הא-להי".