מפתח המוצאות

מתוך ההקדמה לספר מפתח המוצאות:

"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת". במילים אלו נפתחת ברכת קדושת היום בתפילות החגים (רה"ש, יוה"כ ושלשת הרגלים). 

רוממות לשון הקודש (לשה"ק) הינה יסוד מוסד ומקובל בכל דברי רבותינו הקדושים. 

על הפסוק "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב, כג) אומר רש"י: "לשון נופל על לשון. מכאן שנברא העולם בלשון הקדש". 

"ויאמר אלקים" זהו צירוף המילים החוזר על עצמו בכל שלב במעשה בראשית, ועל זה נאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה אבות ה, א). 

וכן דוד המלך ע"ה אומר בתהלים "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו). הפעם הראשונה בתורה שבה מוזכר פועל האמירה היא בפסוק "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א, ג). תיבת "ויאמר" זאת הינה בדיוק התיבה הכ"ב בתורה והיא בדרך רמז כנגד השלמת כ"ב אותיות לשה"ק. כלומר משהושלמו כ"ב תיבות כנגד כ"ב קולות יסוד של כ"ב האותיות אפשר כבר "לאמור", מה עוד שלצורך אמירה, לעומת כתיבה, אין עדיין צורך בהבחנתן של האותיות הסופיות מנצפ"ך. 

חיזוק לדבר מתקבל גם ממנין האותיות שמאות ב' של "בראשית" ועד אות ר' של "ויאמר" שהוא פ"ה, לרמז על השלמת כלי האמירה שהוא הפה ("וברוח פיו כל צבאם"). כלומר, לא רק שתיבת "ויאמר" היא התיבה הכ"ב כנגד מנין האותיות המאפשרות אמירה אלא שגם אותיות "ויאמר" משלימות מנין פ"ה אותיות כנגד כלי האמירה שהוא הפה. בהמשך בה' התיבות "אלקים יהי אור ויהי אור", מרומזות אותיות מנצפ"ך (יורחב בפרק העוסק בסוד המנצפ"ך), ובכך נשלמות כ"ז אותיות כנגד כ"ז תיבות לקיים "ויהי אור". 

כ"ז בהיפוך אותיות זך "שמן זית זך כתית למאור" לרמז על האור הראשון הגנוז בתורה הכתובה בז"ך אותיות (שכן בכתיבה כבר מובחנות האותיות הסופיות), ואשר משולה לשמן זית, כמאמר חז"ל "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה" (ברכות נז).

על בצלאל בן אורי – מתכנן ובונה המשכן, נאמר בגמרא "אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נה, עא). ורש"י מפרש "על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כמו כן מסופר בגמרא שרבא ברא גולם: "רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דר' זירא" וכו' (סנהדרין סה, ב). ומפרש רש"י: "ע"י ספר יצירה,
שלמדו צרוף אותיות של שם". 

כלומר, כח הבריאה טמון ומובנה בלשה"ק, ובמידת מה גילה ה' וחלק מכח זה ליראיו הדוברים בלשה"ק, והמפורסם שבהם הוא אברהם אבינו ע"ה שלו מיוחס חיבור ספר יצירה. למעשה הקב"ה מחדש את הבריאה תמיד: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" (תפילת שחרית, ברכת יוצר אור), וזאת בכח
הדיבור "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, פט), כמוסבר בספר התניא (שער היחוד והאמונה פרק א') על פסוק זה: "ופירש הבעל שם טוב זכרונו לברכה, כי "דברך" שאמרת "יהי רקיע בתוך המים" וגו' – תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כדכתיב "ודבר אלקינו יקום לעולם" ודבריו חיים וקיימים לעד כו'. 

כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע חס ושלום וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר "יהי רקיע" כו' ממש. וכן בכל הברואים שבכל העולמות עליונים  ותחתונים, ואפי' ארץ הלזו הגשמית, ובחי' דומם ממש, אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש".

מאדם הראשון ועד לדור הפלגה היתה שפת האדם שפה אחת – היא לשה"ק: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א). לאחר מעשה דור הפלגה שביקשו "נבנה לנו עיר ומגדל" (בראשית יא, ד) בלל ה' את שפת האדם והפיץ את בני האדם לשבעים אומות ושבעים לשון: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ
ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית יא, ט). אז גם נקבע אברהם אבינו ע"ה שחי בסוף דור זה לשרש שממנו ייצא עם ישראל, הדובר בלשה"ק, ושלעת"ל יקבל את התורה הקדושה ואשר יביא בסופו של דבר לתיקון חטא אדה"ר ולהשלמת תכלית הבריאה. בספר דרך ה' לרמח"ל (חלק ב' פרק ד') מוסבר כל תהליך השתלשלות זה
בצורה תמציתית. 

בפסוק "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (בראשית יא, ז) מפרשים הרוב את מילת "ונבלה" מלשון שבלל את שפתם ונוצרו שבעים לשון, ולכן לא יכלו להבין זה את זה כפשוטו. הסתכלות קצת שונה קושרת את מילת "ונבלה" ללשון "נבל תבל גם אתה גם העם הזה" (שמות יח, יח), אם כי גם אז מתקשרת הנבילה
למציאות הבלילה כגורמת ללאות ולהתשה. כך או כך אפשר לומר שהמעבר מלשה"ק – מעצם היותה השפה שבה נברא ומתקיים העולם – אל שאר הלשונות, היה בבחינת ניוון ונפילת מדרגה, הן מצד הלשונות עצמן והן מצד דובריהן. ברמז, מצד אחד 'לשון-לועז' זוהי הגדרת לשון שאינה לשה"ק (יש אומרים שזהו נוטריקון 'לשון עם זר'),
ומצד שני הביטוי 'הוצאת-לעז' מתייחס לדיבור דברי גנאי, השמצה וכו'. כמו כן 'לעג' משמעו לגלוג וביזוי, אולם גם מקובל כנוטריקון ללשון עובדי גילולים. 

עיקר ההבחנה למעשה, גם בהתעלם מהקבלה שבידנו על השתלשלות שפות אוה"ע מלשה"ק, ניכר מכך שלשה"ק היא שפה מהותית ולא הסכמית. 

כלומר, שבעוד שבשפות אוה"ע אין משמעות ניכרת (לפחות ברובד החיצוני) לצירוף האותיות/ההגאים המרכיבים מילה כמייצגים מושג/עצם מסוים, הנה בלשה"ק המילה טומנת בחובה את מהות הדבר. וכן להיפך:
מהבנת מהות הדבר ניתן לדעת את שמו בלשה"ק. למעשה בעומק בעומק, כיוון שאין עוד מלבדו ממש ואין "מקריות", שהרי בתורה נאמר מפורשות שה' הוא זה שבלל את שפת כל הארץ, אזי ברור שעדיין טמון בשפות אוה"ע שרשן שבלשה"ק. אמנם ככל שההלבשה וההסתרה מרובים, כך הריחוק מן השרש, וממילא התראותן החיצונית של
שפות אוה"ע כ"הסכמיות". 

מהכרה עמוקה של מהות אותיות לשה"ק ואופן הגייתן ניתן אף לנתח ולהבין מילים משפות אוה"ע. וכן גם להיפך: ניתן ללמוד על שרשי מילים בלשה"ק שמשמעותם אינה ידועה, במידה ולהגייתן בשפה משפות אוה"ע יש משמעות ניכרת. 

בחלק המבוא, שחשיבותו רבה, אתייחס באופן יותר ממוקד למטרת חיבור זה, המהלך שעומד מאחוריו, החידושים שבו וכמובן התוכן שנכלל בו. בקצרה ממש אתאר את המהלך כמיפוי יחודי ומנומק של כ"ב קולות למבנה הקבלי של עשר הספירות (כולל הדעת). המבנה של עץ הספירות כידוע צורתו צורת אדם (שזוהי צורת הבריאה כולה), ומתוך כך לכל קול יסודי ניתן לשייך "איבר" באדם, ובהתאם: מהות כללית. השיוך של כל קול למהות מסויימת ואופן הפקת הקול מרמזים על צורת האות שמבטאת קול זה, ומכאן כ"ב אותיות. למבנה הכללי הזה קראתי "מפתח-המוצאות". בצורת אדם כידוע יש חלוקה לנשמה/רוח/נפש וכן ראש/גויה/בטן, מחשבה/דיבור-מידות/מעשה ובאופן הכי כללי ראש/תוך/סוף (רת"ס). חלוקת רת"ס נכונה בכל מימד מהמימדים: עולם, שנה ונפש. כך גם לכל אות, מעבר למהותה הכללית, ישנה התראות קצת שונה, פרטית כפי מדרגתה כראש, תוך או סוף, והחוקיות במעבר בין מדרגות אלו "טבעית" למהותה של האות. מכאן במצב המושלם כ"ג כללים המגדירים מהות כל אות כפי מדרגתה. שלב נוסף בחיבור הוא לפרק כל מילה לשרש בן ג' אותיות כשהשאר הן אותיות שימוש. 

לאותיות השרש מעמד של רת"ס כפי סדרן. כלומר האות הראשונה היא הראש, היא הנשמה היא המהות. האות האחרונה היא בחינת הנפש – הביטוי למעשה. האות האמצעית היא בחינת הרוח – שם הבחירה, שם התיווך והמעבר מראש לסוף או סוף לראש. 

כפי מיקום האות כך מדרגתה. 

ישום הכללים בהבנת מהות האותיות כפי מיקומן מאפשר להבין את פשט המילה מתוך אותיותיה, ולמעשה זהו מפתח עצום גם לצירופים לא ידועים. ניתן להעמיק עד מאוד בהבנת מהות כל מילה, ובעיקר אם משלבים התייחסות לספירות שכנגד האותיות, לניקוד, למילוי האותיות ועוד.