כבד לך?

70.00

המחיר כולל משלוח

זמן אספקה: עד 10 ימי עסקים, בכפוף לתנאי השימוש.

הרכישה באתר מאובטחת ע"י קארדקום טכנולוגיות

תיאור

 

פרק א' – מתוך הספר

עייפים. מתוחים. בליל שבת שגרתי נוהגים לישון מוקדם, שנתו המתוקה של העובד ושל מי שטרח בערב שבת. אך לא בליל שבת שכזה. איך אפשר לישון? מה עם יעקב?

"הוא בחדר התאוששות," יוצאת אליי אחות בירוק, פניה העייפות נגלות כשהיא מורידה את המסכה אל תחת סנטרה, והיא מוסיפה בקול נמוך, נטול גוון: "הוא יתעורר בעוד שעה בערך, ואז נעביר אותו ל'טיפול נמרץ'."

שתים-עשרה שעות ארכה ההשתלה. הלא נמתין שעה נוספת עד שיתעורר, עד שאוכל לראותו סוף סוף ולבשר לו 'אתה אחרֵי…'

לאה אחותו ובנימין בעלה נשארו אתי עד כה. גם עדי בכורי ואילת ארוסתו. בעוד שלושה שבועות החתונה. ועכשיו… בבית חולים. שבת. הניתוח הסתיים, ואינני יכולה להודיע זאת לילדיי האחרים.

כשיצא ד"ר יורים והודיע על סיום הניתוח, השתחררו פניי המכווצים, התרפו גפיי הקפוצים, התרחב בית החזה, נשמתי מלוא ריאותיי.

כך דרכה של דאגה: היא מתעצמת והולכת עם הזמן, ולפתע – מתפוגגת באחת.

אך במקרים שכאלה דאגה אחת מסתלקת רק כדי לפנות מקומה לאחרת:  עוד מעט הוא יתעורר, ונתחיל את המסע הזה שהרופאים קראו לו 'לא פיקניק'.

איך הוא יתמודד?

ואני? איך אראה בסִבלו?

איך אשא בצערם של הילדים?

בכל מקרה אקביל את פניו בחיוך, בכמה מילות עידוד והערצה לגיבור. הוא לא יוכל לומר דבר, גם לא להשיב לי חיוך מבעד לצינור ההנשמה, כנראה, אך ודאי אדע לקרוא את שתלחשנה לי עיניו הטובות.

 

עברה שעה.

עברו שעתיים.

למה לא מוציאים אותו מחדר התאוששות?

 

כבר חלפו שלוש שעות.

למה לא אומרים לנו דבר?

 

ארבע.

השעות הקטנות של הלילה מתארכות.

 

חמש. הנה, נדמה לי, גוררים מיטה משם, מחדר ההתאוששות.

"עדיין לא התעורר," פולטת האחות הרחמנייה תוך כדי גרירת מיטתו.

עדיין – לא – התעורר ?!

אני מצליחה לראות אותו שוכב על המיטה, ללא תזוזה, צינורות פולשים אל תוך תוכו, שקיות משתלשלות מתוך גופו, תחבושות מרפדות אותו, מכשירים מחוברים סביבו, ועיניו הטובות, כל כך טובות… עצומות.

אנו מזדרזים בעקבות המיטה במבוכי בית החולים, שלא נאבד את הדרך. עוד עיקול. עוד מסדרון. לפתע היא נבלעת מעבר לדלת כבדה, נעולה, שצִבעה בורדו כהה, שכתוב עליה:

 

נותרנו עומדים במסדרון עם כל מיטלטלינו, שהובאו לשהייה ממושכת בבית החולים, כעניים בפתח.

כבר לא יושבים בחדר ההמתנה של חדר הניתוח, החדר התוסס, הכולא  בתוכו עוד אחים לצרה.

שוב מתחלפות הדאגות. שוב מחכים. לְמה בדיוק? מדוע אין הולכים לישון?  איפה?

"אני יוצא עם אילת לשאוף קצת אוויר בחוץ," מודיע עדי.

"יש פה חדר למשפחות, את יכולה ללכת לישון שם," מציעה האחות.

אנו נוטלים את כל מיטלטלינו, כמו מחוסרי בית, וגם את עצמנו גוררים בכבדות אל החדר הסמוך.

"אי אפשר לשרוד שלושה ימים בלי שינה," מנסה בנימין לשכנעני.

"שכבי, אעשה לך כמה מתיחות, ותירדמי תוך דקה," אומרת  לאה.

כך, בשמלת השבת, אני נשכבת על המזרן החשוף, המלא כתמים גדולים בצבעים עכורים ומדיף ריח של ליזול ושל טחב. עוצמת את עיניי. הם חושבים שנרדמתי? הנה הם מסתלקים בלאט. גם הם ודאי רוצים לישון. כבר עולה השחר.

נותרתי לבדי. אפשר אם כך לפקוח את עיניי, לבהות על הקירות העירומים. אני מאמצת את אוזניי, אולי  אשמע משהו מן הדממה שמעבר לקיר. מרוב מאמץ נדמה שהזזתי את אפרכסות אוזניי, כמו שרק יעקב היה  מצליח לעשות. הוא היה מזיז את אוזניו, מהפך את לשונו, ואפילו מזיח את כל קרקפתו, כשרצה לשעשע אותנו. ועכשיו… הוא שוכב לו. דומם. כאן. בחדר הסמוך. קיר אחד מבדיל ביני ובין אישי, והבדל קטן אחד:

הוא איננו מתעורר  –  ואני אינני נרדמת.

רוצים לקרוא עוד? רכשו את הספר כעת והוא יגיע אליכם במשלוח עד הבית!

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כבד לך?”

האימייל לא יוצג באתר.