הגדה של פסח – מצות הפסח

והיא שעמדה לאבותינו ולנו… שבכל דור ודור…

ויש להתבונן: היכן מצינו שהיתה ההבטחה והברית על כל דור ודור?

והפשטות היא כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה מד, כב) שברית בין הבתרים כוללת כל הגלויות וז"ל: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" (בראשית טו, יד) – "היה לו לומר 'גם', מאי 'וגם'? אלא גם הוא מצרים, וגם לרבות ארבע מלכויות". וכן מפורש בפירוש ההגדה לריטב"א דברית בין הבתרים כוללת ורומזת כל הגלויות וז"ל: "ואותה הבטחה היא שעמדה לאבותינו ולנו והוא הברית שכרת בין הבתרים כשנפלה עליו אימה חשכה גדולה שהראהו ארבעה גליות והבטיחו שימלטו ישראל מהם… וזהו שאמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם בכבוד גדול ובהצלחה רבה ואפילו בזמן יעקב הצדיק צא ולמד וכו'".

ובשם מרן הגרי"ז זלה"ה איתא לבאר עפ"י דברי התוס' (שבת נה. ד"ה ושמואל) בשם רבינו תם שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה עיי"ש. וזהו דאמר דכיון דיש ברית לאברהם, היא זאת שעומדת לנו תמיד להנצל מכל הקמים עלינו.

ואפשר אולי דאמנם ההבטחה והברית היתה על יציאת מצרים, אבל תכלית יציאת מצרים היתה בשביל קבלת התורה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג, יב), ונו"ן יתירה של 'תעבדון' במקום 'תעבדו', באה לרמוז שמקץ חמשים יום לצאתם ממצרים יקבלו את התורה [ראה "שבלי הלקט" (סימן לו) בשם מדרש אגדה], הרי דהיתה הבטחה גם על קבלת התורה, ואז נהיה מצב של ישראל ואורייתא חד הוא, וקודשא בריך הוא נמי חד הוא. ואם כן הרי ההבטחה היתה על כל זמן שיש תורה וזה לנצח נצחים. ודו"ק.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו

תורתנו הקדושה רמזה לנו על ארבעת הגלויות הקשים שעתידים ישראל לעבור בפסוק (בראשית א, ב) "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ב, ד) "תהו – זה גלות בבל. בהו – זה גלות מדי. וחשך – זה גלות יון. ופני תהום – זה גלות ממלכת הרשעה". על גלות יון דרשו רבותינו "שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן" ומתבאר שהיא הגלות הקשה ביותר.

והנה צ"ב למה דוקא גלות יון היא הגלות הקשה ביותר, הרי במשך ההסטוריה קמו לנו כל רשעי עולם, החל בפרעה שרחץ בדם תינוקות, וכן נבוכדנצר וטיטוס הרשעים ומלכותם שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו וכו', וכן בכל הדורות עד לדורינו אנו. ומאידך מלכות יון לא החריבו את בית המקדש ולא הגלונו מארצינו [שהרי היו מאתים שנה קודם חורבן הבית השני], וגם לא באו על עסקי נפשות כלל, ואילו דוקא על מלכות יון דרשו חז"ל 'וחושך על פני תהום', שהיתה המלכות הרשעה והגלות הקשה ביותר?

וכפי הנראה בזה, החושך הנורא ביותר שיש בגלות יון הוא דוקא במה שבאו כביכול לטובת כלל ישראל, שאמנם הסכימו שיעסקו בתורה, אבל רצו שיעסקו בתורה באור של שמן טמא שאינו אלא חושך גמור. ורצו שהתרבות של יון תשלוט בתוך בני ישראל, ויהיה קודש וחול משמשין בערבוביא, וזהו תרבות יון.

והנה איתא במתני' (מדות ב, ג) "שלש עשרה פרצות שפרצו מלכי יון" [ויתכן, ואולי גם ראיתי, שהם כנגד י"ג מידות]. ונראה, שכשם שפרצו היונים פרצות בבית המקדש, באותו משקל הניסיון בזמננו הוא פירצה בגדרי וסדרי הישיבות הקדושות. אולם בעל ההגדה מבטיחנו "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".

ולבן בקש לעקור את הכל

רבים מקשים מהו שאמר המגיד "ולבן ביקש לעקור את הכל"? היכן ראינו כן?

וראיתי לפרש בזה, שהרי בתואל ולבן ניסו להרוג את אליעזר ע"י שהניחו סם המוות במאכלו של אליעזר וכמובא ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" (בראשית כד, נה) על הפסוק (בראשית כד, לג) "ויושם לפניו לאכול", שבשעה שבא אליעזר לבית בתואל, רצה לבן להרגו ולקחת את כל רכושו, והניח במאכלו של אליעזר סם המות, נעשה נס ובא מלאך גבריאל והחליף את האוכל המוכן לאליעזר ושמו אצל בתואל ומת בתואל בסם זה. וכיון שהלכה היא (נזיר יא: וראה עוד גיטין סד:) שהשולח שליח לקדש את האישה, כל זמן שהשליח בדרך אסור בכל הנשים, דחזקה שליח עושה שליחותו, וכיון דלא פריש ליה הא לא ידע הי ניהו קדיש ליה, ושמא יקדש את הערוה, דחיישינן בכל הנשים שבעולם שמא היא אחות אשתו או בתה וכדומה שהוא אסורה לו. נמצא שאם אליעזר לא היה חוזר לא היה יכול יצחק להינשא כי היה אסור בכל הנשים שבעולם ולא היה המשך וקיום לכלל ישראל. [ראה "קדושת לוי" (פרשת חיי שרה)].

אבל האמת היא שלבן רצה למנוע מיעקב בחיר האבות מלעלות ולהתקדש בקדושת התורה, והיה נעקר הכל, כי בלי תורה הכל כמאן דליתא.

ארמי אבד אבי

יעקב אבינו העיד על עצמו שאף שגר בבית לבן זכה לקיים את מצוות התורה וכמו שאמר הכתוב (בראשית לב, ה) "כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה". ופירש רש"י: "גרתי בגימטריא תרי"ג. כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".

ולכאורה יש להקשות – וכבר עמדו ע"ז המפרשים – כיצד יעקב אבינו קיים את כל התרי"ג מצוות, הרי ישנם מצוות דאינם נוהגות בכולם וכגון להעמיד מלך ובניית בית המקדש ומצוות כהונה ולויה? זאת ועוד, הרי כיון שהיה אצל לבן ונתאחר שם עשרים שנה, ביטל מצות כיבוד אב ואם, וכן מצוות התלויות בארץ כששהה בבית לבן בפדן ארם, וא"כ היאך קיים יעקב אבינו את התרי"ג מצוות?

ויש ליישב ע"פ דברי רבינו יונה ב"שערי תשובה" (שער ב אות י) שכתב וז"ל: "והאיש הזה ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית, ולבבו יבין ושב… ומעת אשר קיבל עליו כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, ואשריו כי צידק נפשו בשעה קלה. ביאור הדבר כי האיש אשר קיבל על נפשו בלב שלם לשמור ולעשות על פי התורה יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצוות" עכ"ל. והמבואר בזה מדברי קדשו דהיכא שגמר בליבו לקיים את התורה והמצוות, אף שעדיין לא קיים מעלה עליו כאילו קיים. ולכן יעקב אבינו יכל לומר על עצמו שתרי"ג מצוות שמר, שהרי קיבל על עצמו עול תורה ומצוות וכל מה שבידו לקיים, קיים, והיה חושק ומתאוה לקיים את כל המצוות, ונחשב כאילו קיים את כל מצוות התורה אחת מהנה לא נעדרה.

ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן

בני ישראל בהיותם במצרים ישבו בארץ גושן ושם היה להם בית מדרש וישיבה שעסקו בה בתורה. וברש"י על הפסוק (בראשית מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו גושנה", פירש בשם מדרש אגדה "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". ובתרגום יונתן עה"פ (שם מז, כז) "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", תרגם וז"ל: "ויתיב ישראל בארעא דמצרים ובנו להון בתי מדרשין ופלטין בארעא דגושן" ["ופלטין להחזיק ישיבה" (המפרש שם)].

ושמעתי מחותני הגאון רבי יואל קלופט זלה"ה שהניסיון הוכיח שמקום שנתקדש כמקום תורה, אף אם נעקר ממנו אחר כך אותו בית מדרש, עדיין נשאר ה'רשימו' שלו שם ובקל יהיה אפשר להחדיר לשם תורה. ולדוגמא סיפר שהיו מקומות ברוסיה ורחבי אירופה שהיו בהם ישיבות ובצוק העיתים כגון בזמני מלחמה או גזירות השלטונות נסגרו ישיבות אלו על מסגר ובריח, הנה כשחזרה האפשרות באותה מדינה להקים בה ישיבות, הוקמו ישיבות דוקא באותם יישובים בהם קול התורה הדהד קודם הגזירה. ומאידך, במקומות בהם לא היו ישיבות, לאחר שנפתחו השערים והיה אפשר להקים בהם ישיבות, ברוב אותם מקומות הניסיון לא צלח והיה קשה עד מאוד להחדיר שם תורה. הרי לנו עד כמה שמקום תורה גורם ומטביע את חותמו על המקום.

ואומר לך בדמיך חיי

"בדמיך חיי" – "זה דם מילה" (תרגום יחזקאל טז, ו).

שמעתי מהגאון רבי אפרים בורדיאנסקי זלה"ה מעשה שהיה עם הגאון הקדוש רבי שלום מנשה רוזנבלום זלה"ה מבריסק שפעם אירע ברית מילה לנכדו ביום ב' דראש השנה והתכבד בברכות הברית. והנה המתפללים בבית הכנסת המה ראו כן תמהו שהתרגשותו ועבודתו בעת הברית היתה נראית לעין כל, ואילו בשעת תקיעת שופר לא היה נראה על פניו התאמצות יתירה כמו בשעת הברית.

שאלו בנו מאי האי שבתקיעות שמעלתם גדולה עד שמהפכות מדת הדין למידת הרחמים [וכמאמרם ז"ל בויקרא רבה (כט) "אמר ר' יאשיה כתיב אשרי העם יודעי תרועה… שהם מכירים לרצות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים והופך להם מדת הדין למדת הרחמים"] לא ראו על פניו הקדושות מאמץ כה גדול כמו בשעת הברית מילה?

השיב לו רבי שלום מנשה: הבחינה של שופר היא "זוכר הברית", ואילו של ברית מילה היא "כורת הברית", אמור מעתה בברית מילה נכרתת ברית חדשה ונוספת בין ישראל לאביהם שבשמים.

ויתנו עלינו עבודה קשה

המגיד מגולל כאן בפנינו את שיעבוד בני ישראל במצרים, ומאימתי התחיל שיעבוד זה? בריש פרשת ויחי (בראשית מז, כח) כתב רש"י "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם" עכ"ל, הרי מבואר שמיד אחר פטירתו של יעקב אבינו ע"ה התחיל השיעבוד. ואילו בריש פרשת שמות על הפסוק (א, ו) "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה א, ו) "כל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא היה שיעבוד, כי אם אחר שמתו כולם נתחדש עליהם הגזירה והתחילו לשעבדם בחומר ובלבנים". וכן פירש רש"י בפרשת וארא (ו, טז) "שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שיעבוד שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ואחר כך (שם, ח) ויקם מלך חדש". ולפי"ז צ"ב אימתי התתיל השיעבוד בפועל.

ונראה לבאר דהנה טבעו של עם ישראל שהוא מופרד ומובדל מבין העמים, ועל עם ישראל נאמר (במדבר כג, ט) "עם לבדד ישכון", וכשישראל מבודדים ומבדלים את עצמם מבין העמים הם נחשבים לעם לבדד ישכון. אבל כשעם ישראל רוצה להיטמע בין הגוים, היפך טבעו שהוא מוכרח להיות בדד, אז הגוים מבודדים אותו מהם והם בגדר של "איכה ישבה בדד" (איכה א, א).

והשתא י"ל דכל זמן שיעקב אבינו היה קיים, ישראל ישבו לבדם בארץ גושן על התורה ועל העבודה מובדלים בהבדלה גמורה מבין העמים ודמות דיוקנו של האב הזקן היא שעמדה להם לגדור את עצמם. אבל לאחר שמת יעקב התחילו אט אט להתקרב אל הגויים, אבל עדין יש את שבטי י-ה גודרי גדר, עומדים בפרץ ומוכיחים בשער ולכן לא נתנו להם להתערב לגמרי, אבל בכל זאת מכיון שהתקרבו כבר 'נסתמו עיניהם מצרת השיעבוד', אמנם לא השתעבדו בפועל, אבל לאחר שאנשי אמנה אבדו – מת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, אז כבר נטמעו בין הגויים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו, לה) כמש"כ "ותמלא הארץ אותם" ואמרו ז"ל (ילקוט רמז קסב) "שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם", הדבר גרם ל"ויקוצו מפני בני ישראל" (שם, יב) ואז התחיל השיעבוד בפועל.

וראה ב"בית הלוי" ריש פרשת שמות (א, א) שכתב דברים כדרבנות בענין ההבדלה בין ישראל לעמים וכתב שכשרצו ישראל להתקרב למצרים, אזי הבדילם הקב"ה ע"י שחידש והוסיף שנאה בלב המצרים לישראל. ובסו"ד כתב: "וזהו מה שאנו רואין בחוש אשר בגלות הארוך הזה במדינת הגר ומדינת ראמניע אשר בכל יום מתרבית השנאה ונתוספת יותר משלפניו, אשר לפי דרך השכל והטבע צריך להיות השנאה הולכת ומתמעטת תמיד כדרך כל דבר שבתחילה היא בתוקפה ואחר כך הולכת ודלה. כן הגלות בהתחלתו היה צריך להיות השנאה יותר גדולה מאחר כך. והסיבה האמיתית לזה הוא כמו שנתבאר, דכל מה שישראל ממעטים בהבדלים שנתנה להם התורה הקדושה על ידי קיום התורה והמצוה, הקב"ה מוסיף שנאה בלבם לפי ערך תכלית המבוקש כדי שישארו ישראל מובדלים" עכ"ל.

ויאנחו בני ישראל מן העבודה

מרוב אנחתם של בני ישראל מן העבודה כבר היו בדרגת יאוש ועל זה נאמר (שמות ו, ט) "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". וכן טען משה רבינו לקב"ה כששלחו לפרעה (שם, יב) "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים".

ובביאור טענה זו של משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי", שמעתי מאאמו"ר זלה"ה דמשה רבינו  אמר לפני הקב"ה דהן אמרתי לבני ישראל ולא שמעו אלי, ועכשיו אם אלך אל פרעה וישמע אותי יהיה קטרוג ח"ו על עם ישראל, ואז לא יהיה לי פתחון פה. זהו שאמר 'ואיך', דהיינו איך יהיה אם ישמעני פרעה, אז 'ואני ערל שפתיים' – כי לא יהיה לי פתחון פה. ודפח"ח.

כל הבן הילוד היאורה תשליכהו

המגיד כאן הזכיר קרא ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" (שמות א, כב), והגם דאיכא קרא קודם (שם, יז) "אם בן הוא והמיתן אותו", ואם כן אמאי הזכיר הקרא של 'כל הבן הילוד היאורה תשליכהו' שהוא מאוחר יותר?

ואולי דהתם בגזירת 'אם בן הוא' היתה הגזירה רק על ישראל, ואם כן היו הבנות נשואות למצרים וילדיהם יהיו בנים ובנות לעם ישראל. אבל הך קרא ד'כל הבן' צוה אותו רשע גם לעמו, וממילא לא היה נשאר משונאיהם של ישראל. ודו"ק היטב.

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך

"ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ, טז). כן אמרו השליחים ששלח משה למלך אדום על מנת לבקש את רשותו לעבור בארצו, באותה עת גלגלו בפניו את כל התלאה שהיתה להם מאז שירדו ממצרים ועד עתה ואמרו לו 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים'. והנה כאן מבאר בעל ההגדה שישראל לא יצאו ממצרים ע"י מלאך אלא ע"י הקב"ה בעצמו. ורש"י שם מבאר "מלאך – זה משה, מכאן שהנביאים קרואים מלאכים", והיינו שהוא היה השליח לגאולת ישראל, לרעות את צאן עמו במדבר ובתבונות כפיו ינחם.

אולם תמיהה היא, כיצד משה העניו מכל האדם, בא ומתפאר לפני מלך אדום וקורא לעצמו מלאך?

ויש ליישב ע"פ המעשה אודות הגאון הנודע רבי אבלי פוסובילר זלה"ה שיצא יום אחד לשוח מחוץ לעיר, וראה כפרי אחד מנהיג עגלה הרתומה לסוס ופרה קשורה אליה, והגאון הנ"ל הזהיר את בעל העגלה דדבר זה הוא אסור ע"פ דין תורה"ק, אך הכפרי לא שמע אליו. שוב ניסה להסביר לו את חומרת האיסור, וגם זה לא הועיל כלל. כשראה ר' אבלי דהכפרי הלזה לא נענה לדבריו, אמר לו היודע אתה מי אני? אני הוא הרב הגדול של וילנא, ושמי הולך לפני בכל המדינות כולם, תיכף כשאשוב לוילנא אכריז עליך נידוי ושמתא! אז נבהל הכפרי עד מאוד, והתיר את הפרה מהעגלה, ואחז הרצועה בידו. ורואים מכאן שלבש על עצמו הגאון הנ"ל גאות והתפאר לפני הכפרי רק בכדי להצילו מן העבירה.

ובזה ניתן לפרש את דברי משה למלך אדום, דהתפאר לפניו כי הוא המלאך אשר שלחו ה' להוציא את בני ישראל ממצרים, כיון שביקש להטיל עליו אימה למען יתיר להם לעבור בארצו.

גילוי שכינה

רבותינו ז"ל בכמה מקומות הפליגו במעלת הלומד תורה ששכינה כנגדו [ראה אבות (ג, ז) "ומנין שאפילו יחיד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו". ותמיד (לב:) "כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו"]. ושמענו מהמגיד מישרים הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל שהכיר בחו"ל יהודי ישיש כבן מאה שיושב ועוסק בתורה בהתמדה ללא הרף. יהודי זה נתן דוגמא חיה ומוחשית לעמל התורה לצורבים בעירו. ר' יענקל'ה תהה על קנקנו ורצה לדעת מהיכן שאב את כח התמדתו, ופעם בעת רצון שאלו מניין שאב כאלו כוחות לעסוק בתורה ללא הרף ועוד בגיל כזה מופלג.

השיב אותו זקן שבהיותו נער למד בישיבת "ואלאז'ין" אך לא היה מהמתמידים בישיבה ותורתו היתה קרעים קרעים, פעם באמצע ה"סדר" ראהו מרן ה"בית הלוי" זלה"ה כשהוא מפסיק בלימודו. פנה אליו הבית הלוי ואמר לו: מילא אתה אינך רוצה ללמוד כעת, ניחא, אבל בעת שלמדת השכינה היתה כנגדך, וכשהפסקת עזבת את השכינה שישבה איתך, וכיצד יכלת לעזוב את השכינה?! "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים". אותם דברי מוסר נוקבים חדרו בו בעצמותיו ומיני אז אינו מפסיק מללמוד. ומכאן אנו למדים על מעלת לימוד התורה שבמציאות כשיושבים ולומדים הרי השכינה נעשית כחברותא של הלומד.

גילוי שכינה

ביבמות (סג:) דרשו על הפסוק (במדבר י, לו) "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" – "מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל".

והענין צ"ב היכן מרומז כאן ענין השראת השכינה?

וביאר בזה דודי הגאון רבי משה ליב שחור זלה"ה שהרי שבט לוי הם נושאי הארון, וכתיב (במדבר ג, לט) "כל פקודי הלוים… כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף". והנה רבבה הוי עשר אלף, וא"כ רבבות היינו עשרים אלף, ואלפי ישראל, היינו שני אלפים, וביחד הוי עשרים ושנים אלף, ומכאן אתה למד שאין שכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות.

ובאותות זה המטה

בעת שנגלה הקב"ה למשה בסנה עשה לו אות כדי שיאמינו בו ישראל "ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו" (שמות ד, ג-ד).

והענין צ"ב, עומד משה ומדבר עם הקב"ה, כאשר המטה נהפך לנחש הרי הוא נס מפניו, והרי קיי"ל במתניתין דברכות (ל:) "אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק". ואם בתפילה כך, כ"ש בעת שהקב"ה נגלה אליו ממש?

אולם הענין מבואר עפ"י מה שכתבו תלמידי רבינו יונה (ברכות שם) אהא דתנן אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, דהיינו הפסקה בדיבור, אבל בהליכה שרי, דלא מצינו בשום מקום דהליכה נקראת הפסק. וכן הוא ב"תוספות יום טוב" (ברכות ה, א). נמצא דאף כאן משה רבינו לא הפסיק בדיבור אלא בהליכה. וזהו שנאמר "וינס".

צפרדע

בפסחים (נג:) "דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש? נשאו ק"ו מצפרדעים. ומה הצפרדעים שאין מצווים על קדושת ה' כתיב בהו (שמות ז, כח) "ובאו ועלו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויין אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווים על קדושת ה' על אחת כמה וכמה"?!

ולכאורה יש לתמוה בזה מ"ט נשאו ק"ו מצפרדעים "שאינן מצווים על קדושת ה'", הרי הצפרדעים נצטוו ע"כ שנאמר (שם) "ובאו ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובתנוריך ובמשארותיך"?

ואפשר ליישב, דאף שהיה ציווי כללי על הצפרדעים להיכנס לתנורים שבבתי המצרים, הרי שלא היה ציווי על כל צפרדע ביחידות להיכנס, אלא ציווי בכללות על כולם, וכל צפרדע יכלה להשתמט מלהיכנס לתנורים, ובכל זאת אותם צפרדעים שנכנסו לתנורים, היה זה מתוך בחירה שלהם, א"כ ק"ו לחנניה מישאל ועזריה שנצטוו הם בעצמם על קדושת ה' שצריכים להשליך עצמם לכבשן האש.

צפרדע

על הכתוב במכת צפרדע (שמות ח, ב) "ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים", פירש רש"י: "ותעל הצפרדע – צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים". ומקורו מדברי רז"ל במדרש תנחומא (וארא יד).

שמעתי ממרן בעל הקהילות יעקב זלה"ה שתמה בזה, שהרי מצרים ראו שעי"ז שמכים הצפרדע היא מוציאה עוד ועוד נחילים של צפרדעים ועד שבסופו של דבר כיסתה את כל ארץ מצרים, וא"כ הדעת נותנת שלאחר שניסיון זה לא עלה יפה וההיפך הוא הנכון, עליהם להפסיק להכותה כדי שלא להרבותה, ולמה המשיכו?

אלא ביאר דמכאן יסוד מוסד לנו עד כמה מגונה מידת הכעס ומידת הנקמה, שהרי קיי"ל (פסחים כב:) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו, וכאן לאחר שהיכו המצרים את הצפרדע ויצאו נחילים של צפרדעים, מרוב כעס לא שלטו בעצמם והמשיכו להכותה ואף שראו שנגרם להם נזק, מ"מ המשיכו להכותה ביתר שאת, העיקר לנקום ממנה נקם. 

ומכאן יש ללמוד עד כמה מגונות מידות רעות אלו, שלפעמים ע"י הכעס ותאות הנקם, בבולמוס המלחמה מפסידים לעצמם, מאבדים את צלילות דעתם ואינם פועלים בתבונה ובשום שכל, אבל העיקר שמרצים את יצרם הרע, להשיב מנה אחת אפים לצורריהם. וע"ז אמרו חז"ל בספרי במדבר (פרשת מטות ה, הובא ברש"י במדבר לא, כא) "כיון שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות". אבל לו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם כי אם ישתקו הרי ישתקע הדבר, ואילו אם יעשו פעולות נקם הרי שמדות אלו רק מפסידות אותם. וכבר אמרו על כך בחולין (פט.) עה"פ (תהלים נח, ב) "האמנם אלם" – "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם". [וראה "ברכת פרץ" לרבינו בעל הקהילות יעקב זלה"ה פרשת ויקרא].