מבצע!

הגדתי היום

58.00 49.00

זמן אספקה: עד 6 ימי עסקים, בכפוף לתנאי השימוש.

הספר נשלח באריזת בועות מוגנת, וניתן לעקוב אחרי המשלוח בכל עת באתר דואר ישראל. הרכישה באתר מאובטחת בתקן SSL / PCI ובהתאם לתקנות חברת האשראי.

לרכישה טלפונית ובירורים חייג: 039-111-444 שלוחה 0, או פנה באמצעות דף צור קשר

תיאור

ספר הגדתי היום הנו ספר ייחודי המגיש מאמרי תוכן הגותי ומרתק, על בסיס שיחותיו של ראש הישיבה הגאון רבי אברהם ארלנגר – ר"י נחלת שלמה בקרית הרצוג.

בפתח השער – מתוך ההקדמה לספר הגדתי היום

פרשת הבכורים פותחת בדברי הודאה אותה אומר בעל השדה כשבא עם בכוריו אל המקדש.  הוא מניח את הטנא אל מול מזבח ה' בא אל הכהן ואומר לו "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקיך…"  התחושה של הוצאת ספר זה היא כאיש אשר נושא על כתפיו טנא מלא פרי הילולים שכולם ברכת ה', וטרם מניח אותם לפני התלמידי חכמים ומרביצי התורה, מתוודה ואומר: "הגדתי היום". וכפי שאומר  ה"בכור שור": מגיד אני ומודה לפני הקב"ה כי באתי אל הארץ אשר נשבע וקיים שבועתו, ועמד באמונתו. ונטלתי חלקי ממנה, והנני מביא לו דורון מפירותיה, להכיר שהוא נתנה לנו.

"אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה" (תהלים קי"א). על כי הפליא חסדו עלינו ונתן לנו תורת אמת. הנה אנוכי זוכה להביא מנחת ביכורים פירות מתוקים של שיחות על פרשיות השבוע, בשם "הגדתי היום" וכשמם כן הן, שיחות שנאמרו במרוצת השנים בישיבתנו הק' ישיבת "נחלת שלמה" בבני ברק, וכן בין חברים מקשיבים בקהילת 'בני תורה נחל נועם' בבית שמש.

מטרת השיחות היא אחת, להנחיל רעיונות הטמונים בפרשת השבוע ולהביא לפני השומעים את התובנות שיכולים להפיק מתוך הדברים. בכל שיחה נכתב נושא אחד שמוקף בפשט ובדברי מוסר ומחשבה, באופן השווה לכל לב. השתדלתי להביא את הדברים בלשון קלה, כדי שיוכל הקורא לרוץ בין בתרי הספר ולהוציא מהם את המסר בצורה ברורה ומקיפה.

תוכן הדברים ברובו מלוקט מספרי רבותינו ראשונים ואחרונים שכתבתי את מקורם, ומדברים שלקטתי משמועות שונות אשר לעיתים לא הבאתי את מקורם. כולם מספרי רבותינו, גדולי עולם ודרשנים שדבריהם מתבדרים בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות הקדושות.

קראתי לספר "הגדתי היום" בשל הפשט הפשוט של הדברים, שיחות שהגדתי. כמו כן רמוז בו שמי, אברהם בן עקיבא, שהוא בגימטריה 'הגדתי היום' (483).

ומכאן הלב הומה ומבקש לקום ולהודות לכל התלמידים ושומעי לקחי, שהם היו הסיבה והמסובב לעריכת השיחות במתכונת זו.

כרך זה הוא החלק הראשון מתוך השיחות והוא יוצא לקראת יום הנשואים הארבעים שלנו החל בנר רביעי של חנוכה. בארבעים שנה אלו זכינו לבנים וחתנים תלמידי חכמים השוקדים על התורה והעבודה ואנו רווים ב"ה רב נחת יהודית. יתן ה' ויחד נזכה בקרוב לקבל את משיח צדקינו ונעלה לירושלים לקבל פניו ולהקריב תודה על כל הטוב אשר גמל ה' לנו.

חנוכה תשע"ח

אברהם ארלנגר

 

דוגמאות למאמרים מתוך ספר הגדתי היום

בראשית

חדוות ההתחדשות

עם התחלת לימוד הפרשיות, ראוי שנדע את מעלת ה'בראשית'. החידוש תמיד מרענן, מאפשר להתחיל דף חדש ומאתגר עד מאד. לולי ההתחדשות שבה אנו נפגשים במרוצת השנה, היינו עלולים לשקוע בתרדמת ההרגל, וחלילה לאבד את הכח הנפלא של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

בפירושו על התורה, בתחילת פרשת בראשית, מביא רש"י את דברי חז"ל: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל".

ולפלא הדבר. מה היא חשיבותה הגדולה של מצוות קידוש החודש, עד שהיתה ראויה להיות הראשונה שבמצוות התורה? מה המיוחד במצווה זו?

התשובה לכך היא, כי עם ישראל יוצאים עתה מארץ מצרים והם נכנסים לחיי המעשה ולעבודת ה'. ראשית דבר, כל אשר עובד את ה' צריך לדעת, כי בכל התחלה ישנה התלהבות טבעית. התלהבות זו דועכת ויורדת, עד כי לעיתים היא נמוגה כלא היתה. וכשאדם יודע כי טמון בקרבו כח אדיר שנקרא 'התחדשות', הנוסך בו תעצומות להתחיל בכל פעם מחדש, הוא מתמלא בתנופה חדשה לעבוד את ה' בכל לבבו.

"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"

לכך היתה אמורה התורה להתחיל במצווה ראשונה של קידוש החודש על פי הלבנה (שמות י"ב, ב'): "החודש הזה לכם ראש חדשים". הקב"ה הראה למשה רבנו את הלבנה במולדה ואמר לו: "כזה ראה וקדש!" כלומר, כפי שאתה רואה את הלבנה מתחדשת בכל חודש, כך גם עם ישראל יהיו מונים ללבנה, והלבנה תהיה להם לסמל של ההתחדשות. ומהלבנה ילמדו, להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם.

וזו החובה המוטלת על כל יהודי, להילחם בשגרת החיים ולשמור על הישגיו הרוחניים, שיישארו באותה ההתלהבות כמו בפעם הראשונה. כמאמר הכתוב (דברים כ"ו, ט"ז): "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית", שתמיד יהיו בעיניך כאילו היום קבלת את התורה.

על הפסוק (במדבר ח', ג'): "ויעש כן אהרן", פירש רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". ומקשים העולם, וכי זהו שבחו של אהרן הכהן? מה הגדוּלה שלא שינה מציווי הבורא?

ומתרצים המפרשים, כי בנוהג שבעולם, כאשר אדם עושה דבר מה פעם ראשונה, הוא מתלהב, ואולי אף בפעם השנייה. אולם, לאחר מכן, הולכת ההתלהבות ודועכת ושוב איננה כבראשונה. התורה מעידה על אהרן הכהן, שלא שינה, וגם בפעם המאה, הדליק את המנורה כאילו היתה זו לו הפעם הראשונה. וזה שכתב 'מלמד שלא שינה', מלשון 'לא שנה' – לא היה אצלו כעושה בשנית, אלא כפעם ראשונה. וכך יום יום, במשך ארבעים שנה, ערך את הנרות באותה התלהבות ובאותה התחדשות.

"והוא נער"

על יוסף הצדיק נאמר (בראשית ל"ז): "והוא נער". מסביר ה'בית אהרן' בשם אביו, כי הכוונה לומר שגם כשהיה בגיל זקנה, היתה אצלו התשוקה לתורה ומצוות בבחינת 'נער', כמו בצעירותו שעדיין לא הספיק ללמוד ולקיים הרבה. ובזה ביאר את הפסוק (תהלים ל"ז, כ"ה): "נער הייתי גם זקנתי". שדוד המלך אמר, הייתי בבחינת 'נער' והיתה בי תשוקה לתורה ומצוות גם כאשר זקנתי. והלימוד וקיום המצוות תמיד היו כמו בפעם הראשונה.

להרגיש כאורח

דוד המלך ביקש (תהלים כ"ז, ד'): "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". וקשה, אם ביקש לישב כל ימיו בבית ה', מדוע הוא אומר: "ולבקר בהיכלו", שמשמעות הדבר שיהיה רק כאורח הבא לביקור? אלא כך ביקש דוד, שתמיד יהיה כמבקר בהיכל ה'. שתמיד תהיה עבודת ה' שלו כאילו הוא אורח המבקר לראשונה במקום ומתלהב לעבודתו יתברך.

 

"וידגו לרוב בקרב הארץ"

ובברכה זו בירך יעקב את צאצאיו (בראשית מ"ח, ט"ז): "וידגו לרוב בקרב הארץ". ודרשו חז"ל: "מה דגים הללו גדלים במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה, מקבלין אותה בצמאון, כמי שלא טעמו טעם מים מימיהם. כך הן ישראל, גדלין בתורה, וכיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם".

לפי מדרש זה, נמשלו ישראל לדגים לעניין ההתחדשות. אף שנמצאים הם במימי התורה תמיד ומורגלים בקיום המצוות, בכל יום נגשים מתוך חשק, כמו שזו להם הפעם הראשונה, ושותים בצמא כל דבר בתורה.

שהעתיד יהא כהווה

בפרשת "שום תשים עליך מלך" (דברים י"ז) נאמר: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו". ולכאורה צריך להבין, בתחילה נאמר "והיה", שהוא לשון עתיד, ובהמשך נאמר "כשבתו", שהוא בלשון הווה?

ומתרץ על כך האדמו"ר מאוסטרובצא זצ"ל, כי דרך העולם, כשמתמנה מלך חדש על מדינה, הוא מבטיח גדולות ונצורות. הוא יקל במיסים, יפתח ויפריח את המדינה וכן הלאה, הבטחות ללא גבול. ואולם ברבות הימים כאשר הוא יושב בנחת על כסא ממלכתו, הוא שוכח את הבטחותיו ועושה מה שלבו חפץ. לכך הזהירה התורה את המלך, שלא ישכח הבטחותיו. וזהו פירוש הפסוק 'והיה' לשון עתיד 'כשבתו' לשון הווה. שהעתיד יהא כהווה. וכל מה שקבל עליו בשעה שנתמנה למלך, יישאר גם לעתיד. 'כשבתו', כאילו זה עתה התיישב. (אהל אברהם)

ובזה ניחא מה שרמזו בפסוק "החודש הזה לכם". שהמילה "לכם", אותיותיה אותיות מלך. שינהגו תמיד בהתחדשות, כמלך זה שהתיישב על כסא ממלכתו וממשיך בהתחדשותו ימים רבים.

"השיבה שופטינו כבראשונה"

וכך מוסבר מה שאנו מתפללים מדי יום: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". אנו שוטחים בקשתנו לפני יוצר כל שהשופטים והמנהיגים שלנו יהיו במשך כל תקופת כהונתם "כבראשונה". כפי שהיה בעת שעלו על כסא ההנהגה, והיו מלאים בכוונות נאמנות וטהורות לשרת את העם בנקיון כפיים. שחלילה לא ירדו בדרגה, ושלא יתרפו בתפקידם, מתוך עצלות שבשגרה, או מתוך נגיעות אישיות.

מטבע של התחדשות

הגמרא (בבא קמא צ"ז:) אומרת: "איזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר". ומה הכוונה בזה? לפי שיש בזקן וזקנה מעלה וחסרון. מעלה – מצד שהניסיונות קטנים יותר, השנים הרבות כבר הרגילו אותם להשכים קום ולעשות את מה שצריך כטבע ממש. לעומת זאת יש גם חיסרון בזה שהם רגילים לדברים, שהרי אין בהם את כח ההתחדשות, ואת זה היה מראה המטבע. שמצד אחד היו בהם המעלות של זקן וזקנה, אך את החיסרון של 'זקן ורגיל' לא היה בהם, שהרי היו בכל יום כחדשים.

התחדשות אחת לשלושים יום

"החודש הזה לכם" – בני ישראל מונים ללבנה. וכותב על כך הרש"ר הירש זצ"ל: כי בראש השנה מתחדשת השנה לכל העולם. לעומת זאת, לבני ישראל ניתנת ההתחדשות בכל חודש. וזאת למה? כדי שלא יהיו טובעים בטבע וברגילות. שכן מצינו כי דבר שהוא יותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן ברכת 'שהחיינו', אין מברכים אלא על דבר שבא מזמן לזמן, יותר מל' יום.

וזו הסיבה שניתנה לבני ישראל התחדשות בכל חודש. כדי שיהיו נגאלים מהטבע והשגרה. וכל חודש מתחדשים הנהגה וסדר מיוחד. ובאמת אין כל בני העולם הזה יכולים לקבל התחדשות זו, לפי שכבר נאמר (קהלת א', ט'): "ואין כל חדש תחת השמש". אבל בני ישראל שהם בני עולם הבא ואינם משועבדים לכללי העולם הזה, יכולים לקבל התחדשות. וזה שנאמר: "החודש הזה לכם".

האם יש לנו התחלה טובה מזו לספר בראשית ולשנה החדשה?

 

 

אני מאשים

ישנם נערים, או אפילו אנשים מבוגרים, הנושאים איתם משקעים מהעבר. הם נכוו בילדותם, נפגעו בצעירותם, ומאז משהו נעצר בחייהם. כל כישלון הם זוקפים לחובתם של אלו שלדעתם נהגו בהם שלא כהוגן. הם יודעים להצביע על האיש רע שהרס להם את החיים ולא מוכנים לשכוח לו את הדבר. קשה לבוא אל אלו בטענות, כי פעמים רבות האשמותיהם צודקות, אלא שהתירוצים הללו מהווים סיבה לשקוע בכישלון, ובמקום להשאיר את המשקעים מאחוריו, הוא מתבוסס בהם ולעיתים הוא גם שמח שיש לו תירוץ לאי הצלחותיו. למעשה, בסופו של דבר המפסיד הגדול זה הוא עצמו. מה יעזור לו שיש לו תירוצים ומה יועיל לו שיש לו את מי להאשים. אם הוא רוצה לבנות את חייו ואת חיי משפחתו בעתיד, העבר לא יכול לעצור את חייו. עליו ללמוד להתנער מהעבר ולהביט קדימה, כי אלו שנעצרו עם תירוצים והסברים, נותרו שבורי לב וקטני דעת כל ימיהם… אבל עם תירוץ!

"שנהיה לראש ולא לזנב"

באחת משיחותיו בישיבה בחודש אלול האחרון, אמר הרב דוד ברוורמן שליט"א, כי ניתן ללמוד מתכונת הדג דבר מעניין. הוא ציין כי בעל החיים היחיד שאינו מביט על זנבו הוא הדג. הדג מביט לפניו ושועט קדימה. בראש השנה כאשר אנו מניחים לפנינו את ראשו של הדג לסימנא טבא, אנו מאחלים לעצמנו: "שנהיה לראש ולא לזנב". מה הסיבה שאומרים "ולא לזנב"? מה העניין לבקש מה לא להיות, האם לא די בבקשה "שנהיה לראש"?

אלא הכוונה בזה שנקבל את תכונתו של הדג – לראות רק קדימה ולא להביט לאחור. שנהיה מאלו שפניהם קדימה ולא מאלה שכל העת מסתכלים לאחור, שכל העת חושבים על מה שהיה איתם בעבר, או שחושבים 'אילו' – 'אילו הייתי גר במקום אחר… בסביבה אחרת… אילו נולדתי בבית אחר, אולי הייתי יוצא יותר טוב…'

כל ה'אילו' הללו לא יועילו לקידומנו בכי הוא זה. דברים שלא כדאי להעלותם, כי הם רק יכשילו את עתידנו. דברים שעדיף שלא לדבר עליהם ואולי לשתוק כמו… דג.

מומר ממורמר

מוסר השכל למדנו מפרשה זו במעשה שהיה. 'בעל התניא' הגיע לכלא בעקבות מלשינות, הוא פגש שם חוקר שהיה יהודי מומר. היהודי שהיה בעבר שומר תורה ומצוות, רצה להקשות קושיה שכביכול בגללה הוא סטה מהדרך. וכך אמר: "אדם הראשון אחרי החטא התחבא. הקב"ה פונה אליו ואומר לו: 'אַיֶּכָּה?' וכפי שנאמר (בראשית ג', ט'): 'ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו אַיֶּכָּה'. אני שואל", אמר המומר, "וכי הקב"ה לא יודע היכן הוא אדם הראשון? ומדוע הוא שואל אַיֶּכָּה?"

'בעל התניא' שהבין כי קושיה זו משמשת עבורו כתירוץ, השיב ואמר לו: "כאשר הקב"ה בא לאדם ואמר לו: 'מדוע אכלת מעץ הדעת?' משיב הוא ואומר: 'האישה אשר נתת עמדי'. הוא מאשים את האישה. וכשבא אל האישה ושואל אותה: 'מדוע אכלת מעץ הדעת?' מה היא משיבה? היא מאשימה את הנחש ואומרת: 'הנחש השיאני'. אומר הקב"ה לאדם: 'די עם האשמות! תפסיק לומר בגלל זה ובגלל זה! אַיֶּכָּה?! איה האישיות שלך?! איפה המחויבות שלך?! על ידי האשמות לא ניצלים. (מספרים כי בזכות תשובתו של 'בעל התניא', חזר אותו חוקר מומר בתשובה.)

את מי מאשים קין?

וכן מצינו בפרשתנו (בראשית ד', ח'-ט') אצל קין: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו: ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי".

ובמדרש תנחומא (בראשית ט') מובא דבר מבהיל על הרעיון. וז"ל: "כיון שאמר לו הקב"ה 'אי הבל אחיך', אמר לו: 'לא ידעתי, השומר אחי אנכי?!' אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי?!

משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השוער. אמר לו: 'למה גנבת את הכלים?' אמר לו: 'אני גנב ולא הנחתי אומנתי, אבל אתה – אומנתך לשמור בשער, למה הנחת אומנתך? ועכשיו אתה אומר לי כך?!

גם קין כך אמר, אני הרגתי אותו כי בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל, והנחת אותו לי להרגו. אתה הוא שהרגתו. שנקראת 'אנכי', שאילו קבלת קרבני כמותו, לא הייתי מתקנא בו".

מבהיל על הרעיון. כאשר אין לקין את מי להאשים בחטאו, שהרי רק הוא והבל קיימים בעולם. הוא מאשים את הקב"ה עצמו… העיקר שלא לקחת אחריות על מעשיו. ואכן כך הוא טבעו של אדם, במקום לפשפש במעשיו ולקבל על עצמו תשובה, הוא מנסה למצוא אשמים. ('בקוראי שמו'. מהגאון רבי מאיר קסלר)

מי אמור להשתנות?

עניין זה של ההאשמות מופיע כבר בפרשתנו ביום תליית המאורות. וכמו שכתוב (בראשית א', ט"ז): "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים".

וקשה, מדוע בתחילת הפסוק כתוב – "את שני המאורות הגדולים", ואילו בהמשך הפסוק – "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"? ומפרש רש"י: "שווים היו ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה: 'אי אפשי לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד'".

האם צדקה הלבנה בטענתה? בוודאי! ולמה נענשה להיות קטנה? משום שרצונה היה שאם אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, היא מבקשת שהשמש תהיה קטנה, שהשני יתקן את עצמו – לא אני. אומר לה הקב"ה: 'אם את טוענת: אי אפשר לשני מלכים בכתר אחד, לכי ומעטי את עצמך. כי לעולם אסור לדרוש מהשני לשנות את עצמו כדי שאני לא אשנה את עצמי'. ומנין שדרישת הלבנה היתה שהשמש תיעשה קטנה? משום שבגמרא (חולין פ:) מפורש שאחרי שהקב"ה אמר ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך", אמרה לפניו: "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון – אמעיט את עצמי?" משמע שהיא לא התכוונה בדבריה שהיא תהיה קטנה אלא כוונתה היתה שהשני יהיה קטן. אמר לה הקב"ה: אם יש לך דרישות – רק מעצמך, אין לדרוש מהשני להיות קטן, אפילו למען היושר והצדק.

והרי גם השמש יכולה היתה לטעון שאי אפשר לשני מלכים בכתר אחד. הרי זו לא טענה שקשה לטעון אותה, אם כן מדוע באמת לא טענה כך השמש? משום שהיא ידעה שאם היא תטען טענה זו, זה רק כדי שהלבנה תהיה קטנה. וכיון שהיא לא היתה מוכנה להיות קטנה היא לא תדרוש זאת מאחרים. היה עדיף לשמש לסבול ולהשתמש בכתר אחד ולא לרצות שהלבנה תשתנה ולכן היא שתקה. הלבנה לעומתה, טענה טענה נכונה, רק שבתוך המחשבה שלה היא דרשה שהשמש תהיה קטנה, ולכן, עד היום נשארה הלבנה במיעוטה.

אלישע בן אבויה

אלישע בן אבויה היה סמל למי שגדל בבית גדולים וסרח בדרכו. מובא בחז"ל כי היסודות שלו היו רופפים. כבר בברית שלו, כאשר הזמין אביו תלמידי חכמים רבים, שישבו בזמן הסעודה ועסקו בתורה ובמשנה, והיו הדברים מתוקים כנתינתם בסיני, עד כי אש ליחכה את סביבתם. מראה מדהים. וכששאל אבויה, מה זאת האש? אמרו לו מכח לימוד התורה של אותם לומדים. אש זו היתה כאש שירדה בזמן מתן תורה. באותה שעה אמר אבויה. אם כך כוחה של תורה, רוצה אני להכניס את בני ללמוד תורה כל ימי חייו. ואכן נכנס בשערי הלימוד, אך זו היתה תורה שלא לשמה.

ועוד מסופר, כי כאשר היה במעי אמו, עברה האם ליד בית עבודה זרה והריחה את קטורת העבודה הזרה. ריח זה היה מפעפע בקרבה כארס של נחש, ויש אומרים שזה מה שגרם לו שבסופו של דבר התקלקל. הארס הזה חלחל בו כל הזמן.

כשהחל אלישע בן אבויה לסטות מן הדרך, לא הרגיש כלל שהוא צריך לחזור בתשובה, אמי אשמה שהריחה מהקטורת, אבי אשם בכך שהוא הכניס אותי ללמוד בגלל האש. תמיד האשים אחרים. ולא ראה בזה אשמה שלו ולכן לא חזר בתשובה.

ומדוע לא צדק אלישע בן אבויה – אולי באמת הוא לא אשם?

התשובה לכך כבר כתובה באגרת של ר' ישראל סלנטר: "ידע האדם כי בל ילכד זר בגללו, הוא לבדו ישא פרי חטאיו: אחד הוא עושה העברה והנענש".

ופירושו, שהאדם צריך לדעת כי הוא לא יכול להאשים אף אחד. וזה גם לא יעזור לו. אין מה להאשים לא את אבא ולא את אמא. על כל דבר שעשה האדם – ישלם, לא יעזור לו להאשים אחרים. אלישע בן אבויה יכול היה להאשים את אביו ואת אמו, אך דבר לא עזר לו. הוא לא נכנס לגן עדן, כי תירוצים לא מצילים מעונש.

צדיק בן רשע

פעם שאלו את הגאון ר' זאב וולף מזיטומיר זצ"ל, כיצד אמרו חז"ל (ברכות ז ע"א): "צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו – צדיק בן רשע". והרי אנו רואים אחרת?

השיב ר' זאב וולף: "כשבאים ייסורים לצדיק בן צדיק, הרי הוא עמל לעמוד על הגורמים שבעבורם באו הייסורים, וכשהוא מתייגע הריהו מוצא ומתקן את הצריך תיקון – נמצא שהייסורים טובים לו. לעומת זאת, כשהייסורים פוקדים את הצדיק בנו של הרשע, מיד הוא מייחסם לאי צדקת אביו, וממילא אינו מתייגע לתקן את חטאיו. מכיוון שכך, אינו מוצא מה היתה מטרת הייסורים ולכן רע לו.

רק הוא לא אשם

ולא רק כלפי בני אדם מופנות האשמות. מי שרוצה לצאת זכאי מכל כשלונות החיים ימצא בין האשמים גם את מי שמיטיב לו כל ימי חייו, ואשר הוא חב לו את כל מה שיש בו. וכפי שמסבירים את הפסוקים הבאים, המתארים את עם ה' שמורד בה' וטופל האשמותיו עליו. וכפי שנאמר בפרשת וילך (דברים ל"א, ט"ז-י"ז): "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ… וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה".

בפירושו על החומש, מציע רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל הסבר מעניין אודות האיש הישראלי שנוטה מדרך התורה ומבקש לתלות זאת באחרים ולהסיר מעצמו כל אחריות.

"אותו חוטא אינו אומר: 'הלא על אשר עזבתי את אלקי ועל אשר את הרע בעיניו עשיתי'. אלא מה הוא אומר? 'על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה'.

הוא תולה את אסונו בשינוי דרכי ה', ולא בשינוי דרכי עצמו. למרות חטאותיו, עודנו סבור שהוא זכאי לקרוא לה' אלקיו. וה' שהבטיח לו הגנה וסיוע כנגד הגויים, שוב איננו מקיים את הבטחתו ואיננו נוהג עמו כאלקיו, ואלמלא כן לא היו צרות אלה פוגעות בו. כסבור הוא שהוא זכאי להאשים את ה'. הוא שוכח להאשים את ע צ מ ו, הוא שוכח לחזור אל הסיבות שבגללן ה' איננו מתגלה עוד כאלקיו".

 

 

 

מידע נוסף

משקל1.1 kg
מידות24 × 17 × 4.5 cm