דע לך בני

דע לך בני / מוטי זולברג, מידע והדרכה להורים ומחנכים בענייני קדושה

לרכישה טלפונית ובירורים חייגו: 039-111-444 שלוחה 2 [לחנות הספרים]

הספר יישלח באריזה מוגנת בדואר רשום בעלות של 17.80 ש"ח (ניתן לשדרג לדואר שליחים עד הבית). ניתן לעקוב אחריו בכל עת באתר דואר ישראל.

הרכישה באתר מאובטחת בתקן SSL / PCI ובהתאם לתקנות חברת האשראי המחמירות, ומותנית בהסכמה לתנאי השימוש באתר.

44.00

המלאי אזל

תיאור

הוא ישב בפינת בית המדרש, מולו סטנדר עתיק וכבד וגמרא פתוחה, מנסה למצוא אחיזה בשורותיה הקדושות. והראש… הראש שלו עמוס מחשבות טורדניות המתעתעות בו שוב ושוב. "העוילם" מכיר בו כאחד המתמידים של הישיבה. ועכשיו הוא נאבק עם עצמו על מעט מנוחת נפש ושפיות. מה ביקש לעצמו אם לא עוד "שטיקעל תורה", מעט מים לצמאו.

יום ועוד יום… הגיעו מים עד נפש.

המשגיח פגש בו בחדר "אוצר הספרים". פניו היו מיוסרות וסהרוריות.

"דאגה בלב איש ישיחנה" פסק לו.

לאחר דין ודברים עם רבו הסכים לפגוש בי ולקבל עזרה.

וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם…

את סוגרי ליבו הוא פתח בפניי, ומעיינות עיניו שצפו מלפניי.

ניקוי אחר ניקוי.

ליבון אחר ליבון.

ביחד עברנו כברת דרך ארוכה שבסופה הוא שב חזרה אל הסטנדר והגמרא לעסוק בחדוותא דקודשא בריך הוא.

 

"ונתת לעבדך לב שומע"

כיצד שומעין,

וכיצד מדברים עם מתבגרים על התמודדויות בענייני קדושה?

הרב מוטי זולברג, יועץ חינוכי מוסמך, פותח בפניכם צוהר מעולמו האישי והמקצועי על הדרכים המובילות אל לבם של מתבגרים.

 

פרק ראשון / גיל ההתבגרות וחוויותיו

מאפייני גיל ההתבגרות

בפתיחה לשלחן ערוך כותב המחבר: "יתגבר כארי לעבודת יוצרו, שיהיה הוא מעורר השחר". מקור הדברים הוא בשבחי בלעם לעם ישראל (במדבר כג כד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", ופירש רש"י: "כשהן עומדים משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות; ללבוש ציצית, לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין". למדים אנו, כי המאפיין של עם ישראל הוא – "קמים כארי". במובן מסוים ניתן להשוות את זמן הקימה לגיל הנערות – הבוקר של החיים. כמו בזמן הקימה, גם בגיל זה נדרשת התגברות רבה כארי. גיל הנעורים מלווה במגוון רב של נפילות ומשברים, וכפי שמבטאים זאת חז"ל במשפט קצר (סוטה ז ע"א): "הרבה ילדות עושה".

מספר מאפיינים ישנם לגיל ההתבגרות – הגיל שמהווה מעבר בין ילדות לבגרות (עפ"י חוברת בית ומשפחה, עמ' 41): פיזיולוגי: גידול שערות, שינוי קול, מבנה גוף, זיעה, הגברת התיאבון, שינוי הקול; נפשי: החצנת רגשות, התעניינות במין השני, דחפים מיניים, מבוכה בחברת אנשים, ביישנות כלפי המין השני, הפכפכות רגשית, סקרנות חברתית, תחושת ניכור, צורך מוגבר בפרטיות; התנהגותי: עצמאות, אחריות, רצינות, שליטה עצמית, ויכוחים עם ההורים ועם דמויות סמכות, מעשים קיצוניים, התחברות לקבוצות חברתיות; קוגנטיבי: חשיבה מופשטת, יכולת חשיבה לטווחים ארוכים, סקרנות אינטלקטואלית, חיפוש אחר משמעות, חיפוש אחר זהות; רוחני: חיוב במצוות, צורך בפרטיות, הקצנה רוחנית, שאלות באמונה. במובן מסוים יש לראות במאפיינים אלו שינויים טבעיים לגיל שהינו בעצם תחילת החיים האמתיים.

פן תורני לשינוי גיל הנעורים, מביא רבי שמשון רפאל הירש בספרו 'יסודות החינוך' (עמ' סה):

מה משמעות נעורים? ההוראה המקורית של "נער" לנענע ולהשליך מעליו. צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם… וכך נטע הקב"ה בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות, בכדי לחשל את אפיו בדרך הטוב. עצמאות זו מתגלה תחילה כנעורים. הצעיר משלח רסן "מנער" ופורק את העול. אך משהוא מגיע לכלל הכרה שתכלית המצווה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה.

משמשתנה גילו של האדם, אף יצרו משתנה עמו, אך דווקא לטובה, וכך נאמר בזהר (פר' משפטים רלה ובזהר חדש בראשית תטו) לגבי שמחת בר מצווה: "עד י"ג שנים העסק של האדם הוא באותה נפש חיה הבהמית. מי"ג שנה ולמעלה, אם רוצה להיות צדיק, נותנים לו הנשמה הקדושה ההיא העליונה שנחצבה מכסא הכבוד של המלך".

נורמליזציה של הרגשות

כאשר אנו, המבוגרים האחראים, מודעים לחוויותיו של הנער, נוכל לתת אל ליבנו ולסגל לעצמינו שינוי בשיח הרגיל, המגיב בספונטניות ובטבעיות, ורק באופן זה נוכל לפתח אצל הנער המתבגר נורמליזציה של הרגשות.

אתן דוגמא. כאשר בחור יוצא לרחוב והוא מביט לכיוון אשה, למרות שהוא לא עובר כל עבירה, הוא נזכר אוטומטית במקורות חז"ל אודות חומרת ההסתכלות, והוא מיד מסתכל על עצמו כחוטא, מה שגורר אחריו דשדוש בנושא ואף ייאוש מסוים. אולם, אם אביו או רבו, היו מדברים אתו על הנושא בצורה נאותה, כפי שנאריך בפרקים הבאים, היו הם יכולים לחסוך לו נזקים רבים בגשמיות וברוחניות.

כך למשל, כאשר אנו מדברים על נורמליזציה, טוב שנלמד עם בחור את אשר כתוב במשנה ברורה (סי' עה סק"ז): "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה, שרי, אם לא מצד המוסר. וכתב הפרי מגדים דבמקומות שדרך להיות מכוסה". וכן כתב בספר 'עץ החיים' (אות צט, ליקוטי רבי חיים מוואלז'ין והגר"א בסוף ספר נפש החיים). וכתב הפלא יועץ (ערך מחשבה): "שאם אינו מאריך בהרהורו ותיכף בורח ממנו, לא ייענש, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".

בספר והייתם קדושים (עמ' נד) כותב, שבעניין היחס לחטא ישנם שלושה סוגי נערים: א. יש הדואג וחרד מחומרת האיסור. ב. יש שחש שרק הוא ואולי עוד כמה בודדים חוטאים. ג. יש הדואג מנזק בלתי הפיך, מנזק בריאותי.

נערים רבים עלולים ליפול. רגשות אשמה הן הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות לנער המתמודד. העיסוק בקדושה וצניעות מביאים את הנער לרגשות אשם, הוא מסתובב עם תחושה שהוא האדם הכי גרוע בעולם בכך שהגיע למקום כה נמוך, ולא פלא אם יגיע מכך למסקנה: "כנראה יש לי יצר חזק כ"כ שאין לאף אחד, ואם כן אין לי את הכוחות לצאת מהמקום אליו הידרדרתי".

רבי שלמה וולבה התייחס לסוגיית האשמה מינית עצמית בביטאון רפואי ישראלי לפני שנים רבות, וכך הוא כתב (בשבילי הרפואה, סיון תשמ"ב, עמ' פב):

התקופה הקשה של ההתבגרות היא קרקע פורה לגידול רגשי אשמה… האוננות היא איסור חמור. רוב רובם של הצעירים נכשלים בזה ואינם יכולים להתגבר על זה בשום אופן. התוצאה הם רגשי אשמה. כאן הוא המקום להדרכה נכונה מצד רבנים ומחנכים. כידוע, רב אינו מוסמך… להתיר איסורים. אבל הוא יכול להדריך, להרגיע ולהביא את הצעיר לסבלנות עם עצמו. ויחד עם זה: טיפוח חיי חברה אינטנסיבית והכנסת הצעיר לתוך אוצרות התורה האדירים… [ש]מביאה לכך, שבמשך הזמן שוכחים לחטוא. במקום מלחמה תמידית שהיא אך שווא – יגיעה חיובית לתורה ולחברה, ולאט לאט נגמלים… זאת היא דרך החינוך הנהוגה היום אצלנו.

במקום אחר (אגרות וכתבים, ח"ב, אגרת שח) מבכה הרב וולבה גם את –

הטעות משנות הנעורים הראשונות שהתרגלו לראות בכל דבר שביצה"ר ענין של טומאה, וכל כך השתרש מבט זה בבני תורה הצעירים, עד שאח"כ כשהם ניגשים לחתונתם, נדמה להם גם אז כי בעצם בטומאה הם עוסקים, אלא שהטומאה הותרה… כמובן, אין לך טעות גדולה מזו. ולדאבוננו גם מחנכים אינם נזהרים בזה ומרבים לטמא את היצה"ר, במקום לחנך תלמידיהם לדעת שהיצה"ר הוא דבר שבקדושה, וממילא צריכים לשמרו בקדושה. ואילו חונכו התלמידים ככה, היו יודעים בעת בואם בברית עם בת גילם כי בית מקדש הולכים לבנות, לא מקום מותר לטומאה ח"ו.

הרב וולבה הרבה לעורר על חשיבות המודעות לנושא, ובמכתב לנער הוא כותב דברים נחרצים (אגרות וכתבים, ח"א, מכתב כד):

ידידי היקר! הפסק לחפש בספרים, תגנוז. היצר המביא לחטא זה הוא כה ערום – מה שמדברים על אותו חטא, ומה שכבר רשמת לך שכל מחשבה על החטא, ואפילו מחשבה של חרטה ותשובה, עלולה לגרות שוב את היצר לעבור. אי לזאת, צריך ללכת בדרך הפוכה, כמו שאמר רבי בפ"ב דאבות שיפה תורה עם דרך ארץ (היינו גמילות חסדים, כמו שאמרו בבראשית רבה פרשה יג, טו) שיגיעת שניהם משכחת עוון. צריך לשכוח על ידי שתשקיע עצמך בלימוד ותשתדל לחדש, ודוקא בשמחה, וכמו שאמרו – מהחטא! דבר זה אנו למדים ממסכת ברכות דף כ"ב ע"א: "פתח פיך ויאירו דבריך כי אין דברי תורה מקבלין טומאה!"… זוהי מלחמה גדולה, הרבה פעמים תנצח, אבל יכול לקרות שגם הוא מנצח ואתה נכשל. ואם חלילה נכשלת. אל תחשוב על זה ואל תשים לב! תדחה כל מחשבה על זה, ובפרט היזהר מייאוש! רק זה רוצה היצר. להפיל את האדם ליאוש, וזאת אל תתן לו! תלמד הלאה, ובשמחה, כאילו לא קרא כלום! עוד זאת, תשכח מה שראית בספרים על העונשים וקושי התשובה וכו'. רק עיין בסידור הגר"א, והדברים שתמצא שם הם ינהיגו אותך. יודע אני שהדרך שביארתי לך היא לגמרי אחרת מכל מה שראית, אבל יש על דרך זאת הסכמה ממרן החזון איש זי"ע. בכל זאת, קשה להתרגל לא לחשוב, לא לשים לב, ותמיד שוב מתעוררת מחשבות של חרטה, יגון ויאוש ח"ו. לכן אבקשך לקרא מכתבי זה מדי פעם. והשי"ת יעזור לך שתעלה מעלה מעלה בתורה וביראת שמים עד שתשכח לגמרי מהחטא, ובעה"י תייסד בית של תורה ותוליד בנים בקדושה וטהרה (אין שום חשש שהעבר יזיק לזה) ורק חזק בלימוד תורה עם חידוש!

יתרה מכך, ישנו צורך אקוטי להרגיע ולאזן את תחושת אי הנוחות הבאה בעקבות החטא. "בושה באה מהרגשת סתירות פנימיות", כותב רבי אליהו דסלר בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"ד עמ' 263),

"ויש בה כוח גדול להביא את האדם לידי תשובה. אבל מצד אחר יכול האדם לבוא על ידה לידי עזות וחוצפה, כי הרגשת הסתירה באופן חזק מאד יכולה להביאו למרוד נגד בוראו לגמרי ח"ו, בכדי להשקיט בכוח את קול המצפון".

[דוגמה לרגשות אשמה ניתן למצוא גם במקרה של פגיעה לא צנועה. הנפגע יאשים תמיד את עצמו, משום שהפוגע תמיד ישכנע את הנפגע כי הוא האשם, וברגע שזו התחושה, הנפגע מיואש ואין לו את הכח להפסיק את המצב הנורא הזה. הנער המתמודד אף הוא מרגיש פושע גדול, ותפקידנו כמחנכים הוא לנרמל את ההרגשות שלו ולהעביר לו חזק את המסר שישנה דרך לצאת משם.]

לגבי רגשות אשמה, ראוי להביא את דברי הרמב"ם (סנהדרין פי"ח ה"ו):

גזרת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו אלא על פי שני עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודיית פיהם – הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר גזרת מלך היא.

הרמב"ם מביא שלש נקודות בכדי להסביר מה מביא אדם להגיד שחטא למרות שבפועל הוא לא חטא כלל. האחת – "שמא נטרפה דעתו בדבר זה"; השנייה – "שמא מן העמלין מרי הנפש המחכים למות שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות"; השלישית – "כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג".

דרש על כך הרב הופמן: ראוי להדגיש שישנם שלשה מצבים כשמדברים על רגשות אשמה.

  1. אשמה – אלו הרגשות שהאדם מרגיש לאחר שחטא ונכשל.
  2. רגשות אשמה – אלו הרגשות שהאדם מרגיש ב"דמיון" ללא שחטא במציאות. בלא מודע יש לו דחף פנימי שמחפש כפרה והיטהרות על מעשים שלא עשה, והוא מדמיין שעשה חטאים בשביל שיקבל עונש, והעונש יכפר וינקה לו את ההרגשות העמוקות הללו.
  3. ערבוב של אשמה ורגשות אשמה – זהו מצב שהאדם אמנם כן חטא ונכשל, אך בדמיונו הוא מרחיב ומגדיל את האשמה, מצב כזה תחילתו נובעת מכישלון אמתי, והוא מתרחב בדמיון להגדלת האשמה.

מסופר על יהודי שחי ברוסיה לפני כמה עשרות שנים, ובמהלך נסיעתו ברכבת תפס אותו גוי והחליט להתעלל בו קצת. בשלב מסוים שלף הגוי חתיכת בשר טרף והורה ליהודי לאכול אותה. כמובן שהיהודי סירב. אך הגוי הוציא סכין, הצמיד לצווארו ואיים על היהודי שאם לא יאכל – יהרוג אותו. אותו יהודי ידע שעבירה זו אינה מהמצוות שעליהן נאמר 'ייהרג ואל יעבור', ולכן הוא נאות לאכול את הבשר. הוא אכל 'ביס' אחד, ומאחר והגוי המשיך באיומיו, הוא לקח 'ביס' נוסף. בשלב זה, הפסיק הגוי לאיים עליו והוריד את הסכין. היהודי ה"מאוכזב" פנה לגוי ואמר בעיניים מתחננות: "שמא תוכל להחזיר את הסכין לצווארי?! אני רוצה עוד 'ביס'…".

המחנך הדגול הרב משה מונק ז"ל במאמרו 'חינוך לחיי משפחה' (מובא בספר באספקלריה של תורה) הטיב לתאר דידקטיקה אפשרית שתבהיר למתבגר את אשר מתחולל בנפשו ובגופו, תוך מסגור מחדש לעולם המושגים של הנער, ובכך להכניסו לפרופורציות של נורמליות שתאפשר לו התמודדות רגועה עם צניעות וקדושה. וזה לשונו:

סח לי מחנך אחד: בא אלי חניך, וקיצור שלחן ערוך פתוח לפניו, וקורא לפני: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים בידם ומוציאים זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו, וכאילו הורג את הנפש" (קיצור שלחן ערוך, סי' קנא ס"א). ואומר החניך: "אני רוצח מתמיד! אין לי כפרה! אמשיך לרצוח! חיי אבודים!" ושואל המחנך: ומה אענה לו? אמרתי לו: הביטוי 'חמור מכל עברות שבתורה' לאו דווקא! (ראה בשו"ע אבן העזר סי' כג ס"א, ובב"ש ובח"מ שם). ועכשיו תפתח לפני החניך הלכות לשון הרע ואלה דבריו: "והוא עוון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעיך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי". ואח"כ: "ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (קיצור שלחן ערוך, סי' ל א–ב). ובכן תגיד לחניכך: אני המחנך ג"כ רוצח! כי גם אני אינני מצליח להימנע לגמרי מסעיפים א–ב מדיבור לשון הרע. שנינו חוטאים חטאים חמורים, ועל שנינו לא להתייאש אלא להתאמץ לתקן דרכינו כל אחד בתחומו. על ידי השוואת איסור חז"ל ללשון הרע, נטלתי את העוקץ המלווה בתחום העריות, הוצאתי חטא זה מתחום האמוציות החריפות, והכנסתי אותו לתחום כל החטאים שהאדם נגוע בהם. לא בטלתי רגש האשמה, אלא העתקתי אותו מתחום הפחדים האי-רציונליים את תחום המצפון, ולשטח של יראת חטא כללית.

די בכך שבחור יסתכל על עצמו בצורה שלילית, בכדי שיישבר וממילא יחטא יותר. לכן, אחת הדרכים שיעזרו לנער לצאת מהמקום הזה, היא לספר לו שההתמודדות שלו היא לגמרי לא נדירה, ובגילו לגיטימי ביותר להתמודד עם היצר. הבנה זו תקל עליו את ההתמודדות. "בנים אתם לה' אלוקיכם… בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין לו ע"א). אל תאמר לתלמיד כמה הוא לא בסדר – את זה אמרו לו די והותר (והוא כבר משוכנע בכך עמוקות), אדרבה, הראה לו כמה הוא אהוב ורצוי לפני המקום.

נורמליזציה של ידע

מאחר ולצערנו, במקרים רבות, הנוער גדל עם ידע לא נכון, אם מחברים, מפנטזיות שונות, מסרטים או מגלישה ברשת, כאשר אנו חשים שהם כבר "שם", עלינו לדבר איתם ולנרמל את הנושא – לתת את הזווית הנכונה כיצד להסתכל על כל נושאי המיניות.

נקודות שיעלו בשיחות אלו:

  1. דמיון מול מציאות

בעולם המודרני לוקחים אישה, צלם אלוקים, והופכים אותה לחפץ. לנו זה נראה הרבה פעמים מאוד מושך ומגרה. בפרסומות או בסרטים נקבל תחושה מוטעית שהכל דבש, וחיי הנישואין נועדו להנאות. אך החיים האמתיים שונים לגמרי. אם נדע איך נראים החיים האמתיים, נגלה שהמציאות הרבה יותר מורכבת: בסרט לא יראו את האיש מוריד את הזבל או את האישה שוטפת כלים. לכן, בין היתר, אחוז הגירושין גבוה מאוד אצל אלו שלא קלטו את המשמעות האמתית של החיים לפני שניגשו לנישואין, כי הם מצפים למשהו דמיוני שלא באמת קיים.

  1. כיצד נסתכל במראה

ישנו בית ספר בשיטת המראה: בכל כיתה תלוייה מצלמה, כך גם בחדר האוכל, במגרש המשחקים, ובשאר המקומות הציבוריים. ילד שמתפרע ומשתולל יושב אח"כ לצפות בהתנהגות שלו במריבה, או בהתנפלות על האוכל. תלמידים רבים מצליחים להתגבר על עצמם בזכות זה.

לפני מספר שנים, ביקרתי במוסד חינוכי שפועל עם בני נוער מבתים חרדים, שלצערנו הדרדרו למקומות לא טובים המוגדרים כפשיעה. ישבתי עם הנערים, והם סיפרו לי באיזה מקום נמוך הם נמצאים. ביקשתי מאחד מהם לתאר לעצמו בפרוטרוט כיצד הוא רואה וחש את עצמו בגיל 30, והנה הוא יושב סביב השולחן  עם ילדיו. ניסינו ביחד, לחשוב כיצד הוא רוצה לראות את עצמו אז? אלו סיפורים יוכל לספר לילדיו על עברו? לחלק מהם הצעתי לכתוב חזון. לפני כמה שנים, עורכי הכתבים של הרב וואזנר מצאו בגנזיו משהו מוזר, תכריך כתבים שעליו היה חתום "שמואל הלוי וואזנר, אב"ד לודז'". מוזר. הרב וואזנר חי רחוק מלודז'… הם נגשו אל הרב ושאלו אותו לפשר עניין זה. ענה להם הרב וואזנר עם חיוכו המקסים: כשהייתי ילד, שמעתי סיפור על רב גדול מאוד מלודז', ואמרתי לעצמי, אני רוצה להיות כמו אותו רב. הצבתי לעצמי מטרה ואף כתבתי אותה למול עיני: אב בית דין לודז'.

רבים מדברים על חזון, כאשר אדם מציב יעד זהו הישג מדהים. אבל, אנחנו כהורים או מורים או כל מבוגר שמלווה את הנער, במקום לתת לו כיוון, יכולים לתת לו שאלות מנחות, ועדיף בצורה כתובה: אני מאוד רוצה – מה ארוויח אם אשיג את המטרה? מה אני צריך לעשות בשביל להשיג את המטרה? התכונות שיעזרו לי, הן התכונות החסרות לי, מה המחיר שעלי לשלם בכדי להשיג את המטרה? האם המחיר שווה בעיני, ואם כן, מהו הצעד הראשון שאעשה? במידה ולא, האם אני מוכן לוותר על המטרה הזאת כרגע? האם יש לי אפשרות אחרת? איך הם רואים את עצמם בגיל 25, 30 ואף 40? ישבנו וכתבנו, ברגע שיש לאדם כיוון ומטרה, יש לו כח ורצון להשיג אותם.

 

  1. פיזיולוגיה ואנטומיה

מהו גיל ההתבגרות? הכל משתנה, בזמן קצר הגוף גדל (בסביבות גיל בר המצוה יכול הילד לצמוח ב-20 ס"מ), בלוטות זיעה, פצעי בגרות, שיער גדל, גם מערכות הרבייה הגברית והנשית מתפתחות. עלינו להדגיש לנערים מספר נקודות: האדם הוא טוב. קצב ההתפתחות משתנה מאדם לאדם – כל אחד והקצב שלו. ניתן סקירה פיזיולוגית. נעביר את עצמת יצר העריות. ההתמודדות שלנו עם יצר המין הינה התמודדות של לכתחילה.

  1. ההשלכות לעתיד

דחיית סיפוקים וקבלת החלטות – צורת התנהגות נוכחית משליכה על המשך החיים בהקשר למשפחה, אהבה, חברים, חברה, אשה, יחסי אישות וכיו"ב.

  1. העולם הוירטואלי והעולם האמתי

מה ההבדל בין חבר אמתי לבין 1000 חברים במחשב? חבר אמתי מסור למענך, אוהב, שותף וכו'. לעומת זאת, חברים דרך המחשב אינם חברי אמת, ישנה תחרות על שטויות, ניתנת תחושה שאצל כולם טוב ורק אצלי רע, כי המחשב מוצף רק בתמונות קוליות ו"מגניבות" של כולם, ולא בחיים האמתיים שלהם… בנוסף, הגולש עסוק במרדף להוכיח לכולם ש"גם אני מגניב", "גם אני ממלא לייקים" וכו'.

ייאוש

כאשר אנחנו המחנכים לא נכנסים לתמונה, בד"כ ההתמודדות של הנער עם החטא מתחלקת לשני שלבים: השלב הראשון הוא – בושה, גועל, זוהמה, טומאה, חרטה, ואצל חלק מהנערים מתגלה גם סימפטום של אי קימה לתפילת שחרית שהרי קשה לו להתפלל למחרת בבוקר. השלב השני הוא – בדרך כלל, נער מן השורה יודע שעל דברים כאלו אין חרטה, הוא יודע היטב לצטט לעצמו את דברי הזוהר שעל זרע לבטלה אין כפרה, מה שמוביל אותו לייאוש, ומשם קצרה הדרך למסקנה – "אם כבר נכשלתי, כבר אין לי סיכוי", "אם רצחתי מליונים, אז עוד אחד כבר לא משנה", וכמו אלישע בן אבויה (חגיגה טו ע"א) אשר שמע בת קול והתייאש. ייאוש גורר אחריו השלמה והמשך עם החטא. כפי שיתבאר באריכות בפרק , תפקידנו הוא, לשדר לנער שיש מושג של תשובה, ועל כל דבר אפשר לשוב בתשובה. אם התלמיד יצטט את דברי הזוהר שאין על זה תשובה, יש לומר לו שהזוהר עצמו כותב במקום אחר שיש תשובה גם על חטא זה, רק שנדרשת תשובה עמוקה יותר, ואדרבה החוזר בתשובה אף ממצב שכזה הרי שדרגתו גבוהה יותר מזה שלא חטא! ברגע שיעשה תשובה, הוא יעלה את כל העבירות שלו לקדושה, "זדונות נעשות לו כזכויות".

אחד מהקשיים המצויים אצל הנערים הוא בחוסר ההבנה של "אחטא ואשוב". הם סבורים כי מאחר ובוודאי יחטאו שוב, אזי אין ערך לתשובה. אך חשוב לדעת את אשר כתב בספר התניא (פרק כה): "ואין זה 'אחטא ואשוב' אלא אם כן שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה, ולכך חוטא".

בספר 'וימאן' (עמ' 138) מביא מדברי הגמרא (חגיגה ג ע"א) שמספרת כי יהודה שב בתשובה ואף הודה על כך באומרו "צדקה ממני" (בראשית לח כו) והינו סמל למלכות, ויוסף הצדיק עמד בנסיון והינו סמל לצדקות. מצד אחד עלינו לעמוד בניסיון כיוסף הצדיק – "וימאן". אך אם, חלילה, חטאנו, עלינו לשוב בתשובה כיהודה.

"בחינת קלות" – עבירה עם ייסורי מצפון

נתון חשוב שיש להוסיף, כי דווקא מתוך תחושת הכישלון העולה לאחר כל נפילה, דווקא בזכותה אנו "מוציאים את העוקץ" מן העבירה. בניסיון שלנו להתגבר ובצער שלנו לאחר כישלון אנו מנטרלים את חומרת העבירה בשיעור עצום! עבירה הנעשית בחיוך ובחדווה מקלקלת ומטמאה לאין ערוך מעבירה הנעשית מתוך צער ותסכול. גם סוג כזה של עבירה נחשב 'בחינה קלה', גם בשעה שההתמודדות מול היצר הרע היא 'בחינה קשה' הרי התסכול והצער והמצפון שלאחר מעשה הם 'קלים מאד לביצוע' (אפילו קלים יותר מדי… ואסור להגזים בהם). לאור זאת, ניתן להציע לנער לקבל על עצמו לייחד מספר דקות ביום בהן הוא יצטער על מעשיו, יתפלל על זה וכו', כאשר מלבד מטרת עצם התשובה, הרי שיש בזה אמירה שאין במעשים משום 'מרידה' מתוך שלוות נפש, אלא כבן אהוב שלא מצליח לעשות רצון אביו המסור והוא מצטער על כך מאד. [כמובן, אסור שזמן זה ימשך יותר מכמה רגעים ספורים ביום, משום ששקיעה בתסכול ובמצפון רק תעורר ותחזק את ההתמודדות כמו שביארנו למעלה].

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:

פעם אחת סיפר לי צעיר אחד שנכשל הרבה בחטא גדול ומכוער, והוא מיואש מחייו מחמת זה, שאינו מצליח להתגבר על תאוותיו וכו'. אמרתי לו: "תדע לך, שאילו היתה מצות עשה לעשות מעשה עבירה זו, לא היית יוצא ידי חובתך בזה כלל, כי אתה עושה זאת מתוך מועקה ומצפון ומיד מלא חרטה וצער… הלזאת יקרא קיום מצוה?!.. ואמנם מסתמא בדיעבד גמור אפשר 'לצאת בזה ידי חובת מצוה' אבל אין זו צורה ראויה של מצוה… ואם כן הוא הדבר לחומרא, בודאי גם יש לומר כן גם לקולא, כאשר אתה עושה עבירה בלא חשק ומתוך מרמור, אין זו 'עבירה מהודרת' כמו שאתה חושב אותה, אלא רק 'לצאת בה ידי חובה' ה"י. לכן איפוא, יש לך להתמקד את עיקר מלחמתך בעבירות שאתה עושה ברוב חשק וצהלה, כמו דיבור לשון הרע עסיסי וכדומה, ועי"ז תוכל לעלות ולהתקדש מחיל אל חיל להנצל גם מהעבירות 'הקלות'".

ידועה השאלה מדוע לא שבר משה רבינו את הלוחות בעודנו בראש ההר, כאשר גילה לו ה' "לך רד כי שיחת עמך… עשו להם עגל מסכה", מדוע המתין עד שראה בעיניו את העגל ואת המחולות ואז שבר את הלוחות. ביארו המפרשים, שכאשר שמע משה שישראל נכשלו בחטא העגל, לא נבהל כל כך, כי היה סבור שבוודאי נעשה חטא זה מתוך ייסורי מצפון ומאבק איתנים עם היצר הרע. עבירות כאלו אינן 'עבירות גדולות', אבל כאשר ראה משה רבינו 'את העגל ומחולות', כלומר, לא רק שהם עשו את העגל עוד הם חוגגים במחולות עם זה, אז הבין שנפילתם עצומה ושמט את הלוחות מידיו (באר ).

סיפר רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל: אאמו"ר רבי אריה זצוק"ל סיפר לי ששוחח הרבה עם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות להחזירו בתשובה, ולא עלתה בידו, אך לימים אמר לו אותו יהודי, 'אמת הוא שעדיין לא שיניתי את דרכי, אבל את המתיקות והטעם בעבירה – כבר איבדתי בעקבות אותה שיחה ארוכה ששוחחתי עמך אז…'. אאמו"ר זצ"ל שמח בזה הרבה, כי אין מקום להשוות יהודי שעובר עבירה בתיאבון וחשק, לבין יהודי שעושה עבירה בחוסר טעם וביסורי מצפון!

המשך החוברת:

פרק שני / "למה אני צריך לדבר אתו?": תפקידינו כהורים וכמחנכים

פרק שלישי / טיבו של יצר העריות והיחס כלפיו

פרק רביעי / חומרת החטא

פרק חמישי / התמודדות גדולי ישראל עם ניסיון היצר וטעם הניסיון

פרק שישי / מעלותיו של הגיבור-המתמודד

פרק שביעי / דרכי תשובה וכפרה

פרק שמיני / כלים מעשיים להתמודדות

נספח – מערך שיעור מתומצת לדוגמא

מידע נוסף

משקל 0.2 kg
מידות 24 × 17 × 0.7 cm
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן