יערת ארזים כולה בחרוזים

תיאור

הרב אליהו צאלח הוא חזן, פייטן ומחבר פיוטים רבים, מנהיג קהילת יהודי כורדיסטאן, מחבר הספר "יערת ארזים כולה בחרוזים" בהוצאת טקסט רץ, ומדליק המשואה ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל.

הביוגרפיה של הרב אליהו צאלח

נולד בשנת 1932 בעיירה כויסנג'ק במחוז ארביל שבעיראק, לאביו הרב יצחק נח ואמו הרבנית מרים.

אמו, מרים בת אליה ונרקיס הייתה בת למשפחת כוהנים ידועה באזור, שושלת בת 20 דורות. אביו, הרב המקובל יצחק נח, מגדולי רבני כורדיסטן העיראקית במאה ה-20 שימש כאב בית הדין בעיר ארביל, כרב וראש קהילה בערים כויסנג'ק וסולימאניה.

לרב צאלח בני משפחה נוספים אשר היו ידועים בחוכמתם והשכלתם ושימשו כחלק משושלת רבנים בת 27 דורות בחבל כורדיסטן וסביבותיה.

ילדותו

הרב צאלח הושפע מאוד מאביו ואחיו הגדולים וכבר משחר ילדותו בבית המדרש התגלה כעילוי, הן בחריפות שכלו וזכרונו, הן בקולו הערב והן בהיותו בעל כישורי פיוט וחזנות נדירים. עוד בהיותו רך בשנים, ידע לצטט בעל פה קטעים נרחבים מהתנ"ך, מהמשנה ומהתלמוד וכן קנה ידיעות בחכמת הדקדוק, בה הוא נחשב כבקיא עד היום. מעידים עליו, כי היה תלמיד שקדן אשר בילה את רוב שנות ילדותו ובגרותו בלימוד קריאה ושינון לצד אביו בבית המדרש, עד כדי כך שהיה צורך לגעור בו, על מנת שיעזוב את הספר וידאג לצרכיו הגשמיים כגון אכילה ושינה.

בנוסף,  קנה ידע נרחב באוצר המנהגים של יהודי צפון מזרח עיראק, לרבות שליטה במנהג ה"תפסיר", תרגום התנ"ך לניב הארמית-יהודית החדשה שבו דברו יהודי המקום, ובשל כך אך לימים הוגדר על ידי חוקרים באקדמיה כ-"אוצר של זיכרון קהילתי".

מאורעות פרהוד

בשנת 1941, בהיותו בן 9, עבר את מאורעות ה"פרהוד" וביתו נרגם באבנים על ידי האספסוף המוסלמי שבעיר אשר הושפע מהתעמולה הנאצית ומההסתה שהוביל שלטונו של העריץ ראשיד עלי אל כליאני נגד יהודי עיראק. בשנת 2017 הוכר הרב צאלח כניצול שואה על ידי הרשות לזכויות ניצולי השואה לאור אירועים אלו.

הרב צאלח העביר את שנות בגרותו בעיר סולימאניה שכן בשנת 1942 נקרא אביו, הרב יצחק נח, לכהן כרבה של העיר והמשפחה העתיקה את מגוריה לשם. בהיות הרב צאלח בעיר הקפיד ללמוד חזנות בנוסח התפילה של בני המקום, שהיה ייחודי לקהילה זו ובזכות כישרונותיו התורניים התחבב על אנשי המקום. כך למשל, בהיותו נער, אחד מתושביה המכובדים של העיר בשם "עבד הגדול" העניק לו שופר כבן 100 שנה, שנשמר כנכס משפחתי לאורך דורות.

העלייה לארץ

בשנת 1950 בהיותו בן 18 קיבל צו גיוס לצבא העיראקי – דבר אשר הוביל אותו להחלטה לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל, צעד אשר היה כרוך בוויתור על אזרחותו ורכושו.

במהלך מסע העליה לארץ ישראל, בעת שהייתו של הרב צאלח בעיר בגדאד היה עד לפיצוץ בבית הכנסת "מסעוד ה' טוב", בו רוכזה פעילות העליה לארץ ישראל. אירוע זה חלק מרצף אירועי "הפיגועים בבגדאד".

בגיל 18 וחצי הגיע בגפו לארץ ישראל, כאשר הוריו ואחיו עדיין בעיראק. בהגיעו לארץ השתכן בשער העלייה ולאחר כלל הבדיקות הרפואיות מיד ביקש להתגייס לשורות צה"ל.

בחטיבת גבעתי

בינואר 1951 התגייס הרב צלאח לגדוד 54 של חטיבת גבעתי כלוחם. הרב צלאח לחם בראשית שנותיה של המדינה בפעולות התגמול בגזרת סוריה. על אף קשיי הקליטה, והודות לעברית שהייתה שגורה בפיו עוד מילדותו בבית אביו, שימש בתקופת שירותו כמתורגמן ליתר החיילים ששירתו יחד איתו.

בשנת 1951, כחצי שנה לאחר עליית הרב, עלו הוריו ואחיו ארצה במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. בעת חיפושם אחר בנם התבשרו בטעות כי הוא נהרג במלחמה. לאוזני הרב הגיעה השמועה כי הוריו הגיעו ארצה ולבסוף פגש בבני משפחתו במעברת "שער עליה".

נישואיו והקמת משפחתו

בשנת 1953, כחודש לפני שחרורו מצה"ל, נישא לנזימה לבית משפחת שמואל, גם היא ילידת כויסנג'ק. בתקופה זו, שנודעה בשם "תקופת הצנע", הכבידו מאוד הקשיים הכלכליים על חייהם של רבים מן העולים החדשים, ובפרט יוצאי ארצות האיסלאם אשר שוכנו במעברות. אף על פי כן בני הזוג אליהו, כיהודים ציונים ומאמינים, הולידו את בנם הראשון, שלום במעברה (ינואר).

מיד עם הולדת הבן הבכור, שלום, במרץ 1954, עזבו בני הזוג יחד את המעברה עם הורי הרב וחלק מאחיו והיו בין התושבים הראשונים במושב "אלקוש" שהוקם על חורבותיו של הכפר המוסלמי ערבי "דיר אל קאסי" שבגליל המערבי שננטש במלחמת השחרור.

באותם ימים הרב צאלח שימש כרכז ביטחון היישוב (למשך כ-11 שנה). לאחר מכן עסק בפעילות ציבורית כחבר מפלגת מפא"י. באותם השנים, הושם דגש רב מצד ממשלת ישראל על עידוד הילודה, מתוך כוונה לחזק את ההתיישבות היהודית, וכך, במהלך מגוריהם ביישוב אלקוש נולדו לבני הזוג אחד עשר ילדים נוספים, חיים, אבנר, רבקה, פרץ, זרח, שושנה, גליה, אורנה, אריאלה, רמי ואביהוא. היישוב אלקוש החל להתפתח, אך בה בעת גברה בו הצפיפות והדחק ובעקבות זאת, חיפשו הרב צאלח ורעייתו, יחד עם משפחות נוספות מן היישוב מקום אחר להשתכן בו בגליל ולכתוב בין היתר את הספר יערת ארזים כולה בחרוזים.

מושב שתולה

לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1969, במסגרת "מבצע סו"ס" הוקמו שלושה מושבים על גדר הגבול הלבנוני והם: שתולה, זרעית ונטועה. הרב צאלח, אשתו נזימה ושניים עשר ילדיהם יחד עם עשר משפחות נוספות מן היישוב אלקוש, בחרו לעבור חלוצים למושב שתולה ונמנו על מקימיו, מתוך האמונה והרצון להפריח את הגליל, והעובדה כי ההתיישבות היהודית בו הייתה דלילה.

לאחר כשנה נולדה בת הזקונים, השלוש-עשרה במספר הבת שתולית, ששמה ניתן לה בזכות היותה הילדה הראשונה שנולדה במושב.

בשנים הראשונות של מושב שתולה, עבד הרב צאלח כאחד מנציגי המושב אל מול המוסדות המיישבים וביניהם: קק"ל, הסוכנות היהודית, מנהל מקרקעי ישראל ותנועת המושבים. שיתוף הפעולה נעשה על מנת להוביל לחיזוק היישובים החדשים בגליל והבאת מתיישבים נוספים אליו, אתגר רב שכן באותו הזמן היישוב היה מצוי תחת סכנה ביטחונית תמידית, הגבול עם לבנון היה פרוץ ופתוח וכך חדירות מחבלים מלבנון, הנחת מטענים, ירי מרגמות ומוקשים בשדות היו דבר שבשגרה.

בנוסף, עבד הרב צאלח כקניין במפעל המתכת של המושב במשך שלוש שנים. לאחר מכן, עבד הרב במשך כעשר שנים ועד פרישתו לגמלאות כממונה על הכשרות במפעל הבשר בקיבוץ יחיעם.

מלאכת הכתיבה והפיוט

כל זמן שידו האחת של הרב עסקה בחיזוק ביטחון היישוב ונטילת חלק פעיל בהפרחת המושב כגון מעורבות בענפי הגידול וחיזוק הכלכלה, ידו השנייה לא זנחה את הרוח, את מלאכת הקודש ואת מורשת בית אביו. הרב צאלח, שנשא בתרמילו שליטה אבסולוטית בתנ"ך ובתורה שבעל פה, ומטען רוחני ייחודי הכולל את אוצרות הרוח שיצרו יהודי כורדיסטן לאורך הדורות, שימש ככלי קודש, וכיהן כרב בפועל, חזן וכשליח ציבור עבור אנשי המושב שתולה, שימש כאב רוחני לבני הקהילה הכורדית, ליווה אותם בשמחות ובאבל תוך שהוא מלמד נערים לקראת בר המצווה, מסדר חופה וקידושין וכל זאת בהתנדבות מלאה וללא תמורה כספית, מתוך שליחות ושירות עבור תושבי המושב והאיזור.

כמו כן, מכהן הרב עד היום כחבר במועצה הדתית "מעלה יוסף" וכחבר במועצת חכמי העדה של יהודי כורדיסטאן, במסגרת זו, אף פעל לשימור והנחלת המורשת של יהודי כורדיסטן כפי שספג בבית אביו, ולאור כך, בשנת 2016 קיבל את אות "יקיר העדה" בשל תרומתו זו.

לצד כל העיסוקים הנ"ל שלח הרב ידו, כדרכם של רבני המזרח, גם במלאכת השירה והפיוט, ולמעלה משלושים שנה שכתב פיוטים, מזמורים וברכות לאנשי קהילתו באירועים שונים בחריזה השנונה והמיוחדת ובהטעמה השמורה לו. חוקר המוזיקה היהודית וחתן פרס ישראל, פרופ' אדוין סרוסי, כתב על כתיבתו את הבאות:

"מבחינה צורנית הרב משתמש בשיריו בכל השיטות שעמדו לפתחם של פייטננו מאז ומעולם: הסידור של שורות השיר על פי העיקרון האלפביתי, השימוש באקרוסטיכון, לרוב של שמו ושל שם אביו, שימוש בחריזות מסוגים שונים, שיבוצים של פסוקים מקראיים, ובשקילה של שורות השיר, רובה ככולה שקילה הברתית פונטית. בכך משתלב הרב בשרשרת הדורות של פייטני עמנו. מילים אחרות, בעומדי מול הרב הרגשתי כאלו אני בחברה של אחד מפייטני המזרח לפני כמה מאות שנים, כאילו הזמן עמד מלכת"

ספרו "יערת ארזים כולה בחרוזים"

בספר זה מובאים חלק מכתביו שנאספו במרוצת השנים. על אף לקות הראייה איתה מתמודד בשנים האחרונות, ממשיך בעשייתו הציבורית, מצויד בזיכרון חד ויוצא דופן.

לצד כל אלו, מפעל חייו החשוב ביותר של הרב צאלח הוא משפחתו הענפה. הרב צאלח זכה להקים משפחה מפוארת יחד עם רעייתו נזימה ז"ל אשר נפטרה לפני כ- 13 שנה. הרב צאלח ממשיך לשמש כעמוד התווך של בני משפחתו הענפה, אב לשלושה עשר ילדים, סבא ל-51 נכדים וסבא רבא לעשרות נינים אשר גדלו לאהבת הארץ, דרך ארץ ואהבת התורה, ממשיכים את דרכו בבניית הארץ והגנה עליה עוסקים במלאכות הקודש השונות בין היתר כרבנים, חזנים ומשרתי ציבור במשרות שונות.

בהמשך חיבר את הספר יערת ארזים כולה בחרוזים, המפעים את כל רואיו.