אוצר הסיפורים (+דיסק)

תיאור

אוצר אדיר של סיפורים על גדולי ישראל, ממוין לפי נושאים שונים. נוח ויעיל מאוד לבניית הרצאות ומערכי שיעור, וגם לקריאה נעימה.

סיפורים מתוך הספר אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים

הפודינג של ר' אריה לוין

למחנכים יש משקל נכבד בעיצוב דמותו של הילד, כיצד הוא יתנהג לכשיגדל וכיצד יתנהג כלפי הסובבים אותו. האחריות המוטלת על כתפי המחנכים הינה עצומה ולעיתים אינם מודעים עד כמה. על כך אמר ר' ישראל מסלנט: "כשם שהנגר דורך כל היום על שבבי עץ, והזגג דורך כל היום על זגוגיות, כך המחנך עלול, אם לא יזהר – לדרוך על נשמותיהם של הילדים".

סיפר הרב אברהם הכהן בהר"ן, ששימש כראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן והיה מחנך דגול:

כרוב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה 'עץ חיים' שבלב העיר. בצהריים, היינו אוכלים ארוחה ב'מסעדה' של המוסד. במצב הכלכלי הקשה דאז, הייתה זו לרבים מאתנו הארוחה העיקרית, שאותה אכלנו באותו היום. לעיתים היה גם קינוח, מעדן אמיתי של אותם ימים: פודינג מתוק!

יום אחד הזדרזתי לאכול את מנת הפודינג שלי, וביקשתי מטבע הדברים מנה נוספת. לצערי, גם המנה השנייה 'נגמרה' חיש מהר, ולא נודע, כי באה אל קרבי. ישבתי וחשבתי במהירות, שאם אמתין, עד שהכול יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא יישאר עוד מן האדום המתוק הזה, ניגשתי איפוא וביקשתי מנה שלישית.

אולם כאן נכונה לי אכזבה קשה. הטבחית התבוננה בי ואמרה: "לא, אתה כבר קיבלת פעם שנייה, וישנם רבים, שקיבלו רק פעם אחת". באותה עת היו הממתקים מעטים ולא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי: "גם לי גם לך לא יהיה", והפכתי את הסיר על פניו! מיד קמה מהומת עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג!

נלקחתי אחר כבוד להנהלה, ונאמר לי, שמחר בבוקר עליי להתייצב בחדרו של ה"משגיח", הצדיק ר' אריה לוין. וכי יש צורך לומר, שלא ישנתי כל הלילה? מה אענה לו, כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה?! כל הלילה עברו במוחי העונשים, שתטיל עליי ההנהלה למחרת. נכנסתי בדחילו ורחימו ובפיק ברכיים, לקיטון הקטן של ה"משגיח", שהיה ממוקם מתחת לגרם המדרגות.

ישבתי מולו והוא פנה ושאל: "אמור לי, האם נכונה השמועה, ששמעתי בקשר אליך?"

הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן".

"מבין אני, אפוא, מסיפור זה, שהנך אוהב מאד פודינג?".

ראשי הקטן, אישר את דבריו בשתי תנועות נמרצות.

"אם כך", שלח ר' אריה את ידו הצידה והרים צלחת מן השולחן, "הנה הבאתי לך פודינג, קח ואכול להנאתך!".

באותו רגע, התעלה ליבי הקטן להבין, שחינוך אמיתי, הינו מתוק הרבה יותר מפודינג. אז, לראשונה בחיי נצנצה בי שאיפה: "אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך כמו ר' אריה לוין".

קופסת הפח של הרב יחיאל יעקבזון

אבא שלי היה איש פשוט, סייד.

אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך; הוא גם לא ידע לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל; הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים.

כי אבא שלי היה בוגר שואה.

אבל אני –

אני רב קהילה. איש חינוך, ר"מ בישיבה.

ואני – כל כולי – אין אני אלא בן של אבא שלי.

קופת צדקה הייתה לנו בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והייתה הקופסה הזו תלויה על הקיר, במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואל הקופסה הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסה ומתבונן בה.

בריכוז היה מתבונן, ברצינות עמוקה, בשתיקה.

אחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבדה אל כיסו, ושולף ממנו שלוש מטבעות – שלוש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה. אבא היה בורר מטבע אחת מבין השלוש, מביט בה רגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.

או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: "תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!"

אבא היה מדבר עם ה' ביידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה׳ מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו ביידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי, שה׳ מאוד אוהב את אבא שלי.

שוב היה אבא לוקח מטבע. באותן תנועות איטיות, באותה רצינות עמוקה, באותו ריכוז. ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף:

"תודה לך על שנתת לי בן, שמברך ומתפלל!"

לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעיתים היה קולו רועד, אבל תמיד, תמיד אמר את אותן מילים באותה כוונה עמוקה.

ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואומר:

"רק בקשה אחת יש לי: שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר אני לא צריך כלום."

השנים נקפו, וזכיתי להקים בית ומאז שהקמתי את ביתי עברו עלי עוד שמונה שנים – שנים קשות של בכי ותפילה והשתדלויות רפואיות לאין ספור – עד שזכיתי וגם לי נולד בן. וברגע שנתבשרתי על לידת בני – קפצתי ממקומי. לא על מנת לבשר לאיש, ולא כדי לדבר עם איש – כי כלל לא ראיתי איש. רק קפצתי ממקומי – שטוף דמע והלום שמחה והתחלתי לרוץ. כמטורף רצתי, כאחוז אמוק, כמי שאין דעתו נתונה אלא לדבר אחד — לרוץ.

לרוץ אל בית אבא. אל הקופה.

רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה הצלחתי לעצור את עצמי — לעצור, להירגע, להתרכז. ואז, כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלוש – מבין שלוש הפרוטות שהיו קמוצות בידי כבר שעות.

הוצאתי פרוטה, ושלשלתי אותה אל הקופה:

"תודה לך, שנתת לי בן."

לפתע הרמתי ראשי. מישהו עמד לידי.

אבא שלי.

אבא עומד לידי, וגם הוא מחזיק בידו שלוש פרוטות.

מבטינו נפגשו.

ובכינו שנינו – אבא שלי ואני, זה על כתפי זה – מול קופסת הפח.

זו קופסת הפח שהעניק לי אבא. זו הירושה היחידה שנותרה לי ממנו. הקופה שליוותה אותי אז ומלווה אותי גם היום. זו היא שתמכה בי בעתות משבר וליוותה אותי בסערות חיי. זו היא שהבאתני למה שאני היום. כי למרות העובדה שהיו לי ליקויי למידה וקשיים חברתיים; על אף שהייתי העלוב מבין חברי, הדחוי והבלתי מוצלח שבכולם; והגם שהרפתקאות רבות עברו עלי – למרות הכול הגעתי עד הלום.

כי תמיד, תמיד הייתה הקופה לצידי.

כי אבא שלי חינך אותי, ואהב אותי, ועודד אותי – באמצעות קופסת פח.

מי נסע לאמריקה כדי לתפור כפתורים???

שמעתם פעם על מישהו שטס לחו"ל כדי לתפור כפתורים לחליפה? מתברר שהרב אלחנן וסרמן עשה את זה.

קבלו את הסיפור הבא.

ישיבתו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד "אוהל תורה" בברנוביץ', הייתה שרויה במצוקה כספית קשה.

ארבע מאות תלמידים, גדולים בתורה וביראה, ישבו ולמדו תורה בשקידה, אבל לא היה להם לחם די שבעם.

מפעם לפעם היה רבי אלחנן נוסע לאסוף כסף לאחזקת הישיבה. המצב הכספי של הישיבה הלך והורע. לא רק שהיה קשה להשיג לחם כדי שבעם של התלמידים, קשה היה בכלל להשיג לחם.

רבי אלחנן נסע לרוסיה וגם לפולין, אבל התוצאה הייתה כישלון מוחלט. הוא לא הצליח להשיג כסף שיאפשר להמשיך להחזיק את הישיבה.

"זהו רצון ה' יתברך", אמר רבי אלחנן. "הישיבות במצב כלכלי קשה על מנת לאפשר ליהודים נוספים לזכות לקבל חלק בתורה הקדושה על ידי תרומתם. על כן אסע לארצות הברית".

נסיעה לארצות הברית פירושה היה – באותה עת – שהות של שנה לפחות בניכר. היה עליו לעזוב את התלמידים ואת הישיבה למשך שנה שלמה.

בימים ההם, לפני קרוב למאה שנה, הייתה נסיעה מיבשת ליבשת כרוכה בממון ובמאמץ רב. להחליף רכבות, ואחר כך מסע של כמה שבועות באנייה. לאחר כחודש ימים של טלטולים ותלאות, מגיעים סוף סוף רבי אלחנן ומקורביו לחופי אמריקה.

היה שם אדם בשם ר' יוסף אליהו אנטל. אותו אדם אמר לרבי אלחנן וסרמן: "יש במנהטן יהודי אחד, שפעם קראו לו פינחס וסרמן, והיום קוראים לו פיליפ גודסטין. הוא אדם עשיר מאד, בעל מפעל גדול של מעילים, ואם הוא רק ירצה לעזור…".

"פינחס וסרמן? אני מכיר אותו. כשהיינו ילדים למדנו יחד בחיידר. בבקשה, קח אותי אליו!".

ר' יוסף אליהו היה די מסויג. "ישנן שתי בעיות: ראשית, הוא התרחק מאד מתורה וממצוות. ושנית, הוא קמצן נוראי. להוציא ממנו דולר אחד זו משימה בלתי אפשרית".

אמר רבי אלחנן וסרמן: "אעשה את ההשתדלות הנחוצה ואנסה".

רבי אלחנן ניסה לפגוש את פינחס-פיליפ, אבל המזכיר הודיע שהנ"ל עסוק. שוב ניסה רבי אלחנן, ושוב הודיע צוות עוזריו של מיסטר פיליפ גודסטין, שהוא עסוק.

בפעם השלישית הצליח רבי אלחנן וסרמן להעביר הודעה לפנחס-פיליפ, שהוא מחפש אותו.

האיש שמח מאד לשמוע שרבי אלחנן, חברו מילדות, נמצא באזור, וביקש שיבוא לפגוש אותו בהקדם האפשרי.

רבי אלחנן הגיע לביתו המפואר של פינחס-פיליפ, והתקבל בהתרגשות גדולה.

"ספר לי בבקשה, מה קורה אתך? מה עבר עליך בשנים הארוכות האלו, שלא נפגשנו?"

רבי אלחנן סיפר: "למדתי אצל ה'חפץ חיים' הקדוש, ואחר כך בכולל בקובנה. היום ב"ה יש לי ישיבה עם ארבע מאות תלמידים, שלומדים תורה לשמה. ומה אתך?"

"הגעתי לארצות הברית בגיל שבע עשרה", סיפר פינחס-פיליפ, "מצאתי מכונת תפירה ישנה, תיקנתי אותה והתחלתי לעבוד איתה. היום יש לי מפעל לייצור מעילים, שמעסיק שלוש מאות עובדים. אני נחשב היצרן הגדול ביותר של מעילים במנהטן".

לאחר זמן מה שאל פינחס-פיליפ את רבי אלחנן: "לשם מה באת?"

"רציתי לומר לך שלום".

אמר לו פיליפ: "נו, רבי אלחנן… אתה היית העילוי של החיידר, מאחורי כל מעשה שלך עומדת מחשבה עמוקה. אתה כמובן לא באת מרוסיה לומר לי שלום, למה כן באת?"

"רציתי לומר לך שלום", שב ואמר רבי אלחנן.

השיחה הסתיימה, מבלי שסיפר רבי אלחנן על סיבת בואו. רבי אלחנן חזר לאכסנייתו. לא חלף זמן רב, ופיליפ יצר איתו קשר, וביקש ממנו לשוב ולבקר אצלו בהקדם האפשרי.

"תגיד לי, בבקשה, את האמת – למה באת? אני בטוח שמשהו חשוב וגדול עומד מאחורי הנסיעה שלך לארצות הברית. אין לי מנוחה כל זמן שאני לא יודע. תגיד לי, בבקשה, למה".

אמר לו ר' אלחנן וסרמן: "אתה רוצה לדעת למה באתי? הנה, תראה את המעיל שלי – יש פה רק שני כפתורים, אחד מהם רפוי, ועוד כפתור אחד חסר לגמרי. יש לך מפעל שלם של מעילים, אני מבקש שתתפור לי את הכפתורים".

פיליפ מחייך. "א-יי, ר' אלחנן, מה כוונתך? יש לך איזו מטרה גדולה וסמויה. נראה לך שאין לי שכל בקודקודי? הייתי מגיע לכל העושר הזה בלי שכל?… ר' אלחנן, אנא ספר לי את האמת – מדוע באת לכאן?"

שאל אותו ר' אלחנן: "מדוע נראה לך פשוט וברור שלא באתי בשביל הכפתורים?"

אמר לו: "הכפתורים האלה עולים כמה קופיקות, כולם ביחד. כרטיס הנסיעה באנייה להפלגה ארוכה של שלושה שבועות מרוסיה לארצות הברית, עולה כמה מאות רובל. אתה לא תשלם כמה מאות רובל בשביל לתפור כפתורים, נכון? ולא תצא לנסיעה כל כך ארוכה ומפרכת, מבלי שתהיה לכך סיבה חשובה".

אמר לו ר' אלחנן: "ישמעו אוזניך, פנחס, מה שפיך מדבר. הגמרא במסכת חגיגה אומרת, שכל רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין רקיע לרקיע מהלך עוד חמש מאות שנה. הנשמה שלך הייתה חצובה מתחת כיסא הכבוד, והקב"ה שלח אותה לדרך הארוכה הזאת של חמש מאות שנה כפול ארבע עשרה פעמים… בשביל מה שלח הקב"ה את הנשמה שלך לעולם הזה, לעבור את כל הדרך הזאת? בשביל לתפור כפתורים?! בשביל זה באת לעולם, פנחס, לתפור כפתורים?! כלום ניתן לחשוב כך?! תורה אתה לא לומד, צדקה אתה לא נותן, מה יהיה אתך??"

פנחס התחיל לבכות. בפעם הראשונה מזה שנים רבות נזכר בבוראו.

"בבקשה ממך, רבי אלחנן, תתחיל ללמוד איתי דף גמרא. כעת".

ר' אלחנן פותח גמרא, ולומד איתו סוגיה במתיקות גדולה. פתאום שבו אל פנחס רגשות קדומים, פתאום הוא מתעורר לתשובה.

"אני חייב להתחיל ללמוד", הוא אומר לרבי אלחנן. ורבי אלחנן, ללא עיכובים, סידר לו חברותא ומקום ללמוד.

"עכשיו הרב יגיד לי באמת למה בא לכאן".

אמר לו רבי אלחנן: "באתי כי לישיבת ברנוביץ' אין כסף".

אמר לו פינחס: "בעז"ה, שנתיים שלמות – כל הישיבה על חשבוני!"

קודם תהיה "אדם", אחר כך תתפלל!

מה יכול לגרום לגדול הדור להפסיד תפילה במניין? מלחמה? אסון? מקרה חירום?

או אולי רק – אינסטלטור שמחכה לו?…

אין מצב שאתם מפספסים את הסיפור הבא!

ל"חזון איש" היה מניין קבוע בביתו לתפילת מנחה, כל יום בשעה אחת. במניין השתתף גם הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שהיה גיסו של החזון איש.

פעם אחת, רבע שעה לפני השעה אחת, קם הסטייפלר ועמד לעזוב. היו שם בדיוק עשרה אנשים, יחד עם הסטייפלר. אם הוא ילך לא יהיה מניין, וה"חזון איש" יאלץ להתפלל ביחידות.

אמרו אנשים לסטייפלר: "בבקשה ממך, הישאר, אתה עשירי למניין!"

אמר להם: "אני מצטער, קבעתי לשעה אחת בדיוק עם האינסטלטור".

ניסו האנשים לשכנע אותו: "ואם קבעת איתו?! שיחכה האינסטלטור רבע שעה… הרי פה מדובר בחזון איש!".

אמר להם הסטייפלר: "אני לא חושב שמותר לי להתפלל כך, כשהאינסטלטור מחכה לי ומצטער בינתיים".

שאלו את ה"חזון איש", ואמר כדברי הסטייפלר: "אסור להישאר כך לתפילה, על חשבון האינסטלטור הממתין לשווא!".

פעם אחת בא אדם לקחת את הסטייפלר במונית, כדי שיהיה סנדק בברית. הסטייפלר היה צריך להתארגן מעט, כדי שיוכל לצאת לברית, אך אותו אדם שבא לקרא לו זירז אותו, שלא במתכוון, יתר על המידה. אותו אדם אמר: "כבוד הרב, הנהג של המונית מחכה כבר בחוץ".

הרב שמע זאת, ומיד נעל את הנעליים בלי גרביים, וירד למונית. הוא הלך בלי גרביים לברית! לא היה אכפת לו, שיראו אותו יושב כסנדק בלי גרביים. ולמה? כדי לא לגרום לנהג מונית לחכות. אסור לצער אותו!

 

איך התייחס הרב אברמסקי לעוזרת?

הגאון רבי מיכל זילבר, ראש ישיבת זוויעהל, מעיד את אשר ראה במחיצת רבו, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בעל ה'חזון יחזקאל'. את היחס המיוחד במינו שזכתה לקבל ממנו העוזרת בבית, זאת שהייתה אמונה על מלאכת הניקיון:

מדי פעם הוא היה קורא לה באמצע העבודה, ומבקש ממנה שתנוח מעט. גם הודיע לה באופן כללי, שהוא מאד ישמח אם תעשה את מלאכתה בצורה איטית וקלה, מאשר שתעבוד במהירות ובאופן מכביד ומתיש. זאת למרות שהאיטיות הזאת עלתה לו בתשלום נוסף, משום ששילם לה לפי שעות.

היחס הזה של הענקת כבוד, שרחש הרב אברמסקי לאותה עוזרת, בוודאי גרם לה להסתכל בעין אחרת, טובה יותר, על התורה ודרכי הנועם שלה. גישה כזאת, להתייחס בכבוד ראוי לכל אדם בשווה, מבלי לעיין מה טבעו ומעמדו, היא זו שמביאה שלום ושלווה בעולם.

—

נלקח מתוך הספר 'אוצר הסיפורים למחנכים ולמרצים' בהוצאת טקסט רץ. לרכישה לחצו כאן.

 

כשגדול הדור מתנצל בפני ילד בן חמש

מה גרם לגדול הדור להתנצל בפני ילד בן חמש? סיפור מדהים על הרב מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל;

רבי מיכל יהודה שב מברית מילה, ואחד המשתתפים התנדב להשיבו ברכבו.

הנהג צירף לנסיעה גם את בנו בן החמש שישב במושב האחורי, והתבשם מהנסיעה במחיצת הרב, וחקק בלבו הרך דמות מרוממת של גדול בישראל.

משהגיעו למחוז חפצם, העתיר רבי מיכל יהודה כדרכו ברכות ותודות על הנהג, ופנה לביתו.

אך פסע פסיעות אחדות, סב על עקביו ושב אל הרכב, כשמפניו ניכר כי הוא מוטרד משהו. לתדהמת הנהג, פתח רבי מיכל יהודה את הדלת ופנה אל הדרדק שישב במושב האחורי, והתנצל על ששכח לומר לו שלום, העתיר גם עליו ברכות לבביות, ובברכת שלום פנה לביתו.

 

הורדת זבל

תגידו, מי מוריד את הזבל אצלכם?…

קבלו סיפור על שלום בית, שיפיל אתכם מהכיסא.

היה זה בחדרו של ראש ישיבת טלז, הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל. אל החדר נכנסו בני זוג, שהקשר החיובי ביניהם עלה על שרטון, ומצב שלום הבית הידרדר במהירות, עד שנמנו וגמרו להיכנס לראש הישיבה…

ראש הישיבה האזין בקשב לטענותיהם, שמע בסבלנות הן את טענות הבעל והן את טענות האשה. כעבור שעה ארוכה של דיונים, הגיע לאחד מסלעי המחלוקת: הורדת הזבל מהבית לפח העירוני. האשה טוענת כי אין בכוחה להוריד את שקית הזבל הכבדה, ואילו הבעל טוען שהורדת הזבל אינה הולמת את מעמדו המכובד…

"סעו לביתכם, ואשיב לכם בהמשך", אמר הרב.

כשיצאו מלפניו, מיהר לברר את השעה בה מפונה האשפה ברחוב בו הם מתגוררים, והתברר לו כי השעה היא 07:50 בבוקר.

למחרת, בשעה 07:45 בבוקר, נשמעו דפיקות נמרצות על דלת ביתם של בני הזוג המדוברים.

כשפתחו את הדלת, החסיר ליבם פעימה. היה זה הרב גיפטר בכבודו ובעצמו, שעמד בפתח וביקש בפשטות: "אני יכול בבקשה להוריד עבורכם את שקית הזבל?…"

בני הזוג היו המומים, כמעט נפלו תחתיהם מתעלפים.

ראש הישיבה הנערץ עומד בפתח ביתם ומבקש את שקית הזבל?! מובן שהם סרבו בכל תוקף להיענות לבקשתו…

"עלינו למהר", מזרז אותם הרב, "עוד שלוש דקות תגיע המשאית, אנא – הגישו לי את שקית הזבל…"

בני הזוג התמידו בסירובם, ולבסוף – הרב גיפטר סב על עקבותיו בידיים ריקות מאשפה, אך מלאות בסיפוק על שלום הבית שחזר והתייצב…