איש שלג

תיאור

לילה קרח. הוא היחיד שיודע על שמונה לכודים ויש לו גם ג'יפ. אבל מלאכי איננו מלאך.

כשהארץ לובשת לבן מצפה מלאכי חן לחופשת שלג נחמדה בחיק המשפחה. נחמן הובר מצפה לנסיעות אקסטרים

במשימות חילוץ נועזות. יחד עם מלאכי. אף אחד מהם לא מצפה לקפוא.

עטוף שכבות, שום דבר לא עובד כפי שתכנן. בקור הנורא ובדרכים המשובשות, השלג כופה עליו להמשיך. לנסוע הלוך וחזור ולחשב מסלול ללא הרף. לגעת בגלדים בידיים חשופות, ולא לסגת עד הסוף.

סודות. מסע נגד הזמן. אנשים מקרח ומאש. עוז ופוך מפנק. קור מסמר שיער ונחישות רותחת. מסע שמתחיל מהעמוד הראשון ומהדהד גם אחרי המילה האחרונה.

עד שהשלג יפשיר.

 

פרק ראשון:

שתי ידיים על ההגה, הגלגלים ביצעו סיבוב ראשון בחייהם העגולים. ערפל רבץ בחוץ. מלאכי הדליק אורות ועצר ברמזור, שולח חיוך מרוצה למראה שמעליו. הוא קנה ג'יפ, סוף סוף.

"מלאכי?! אני לא מאמין!"

הולך הרגל שחצה את הכביש, צעק אליו. אחר שב על עקבותיו והתקרב לג'יפ.

כשהיה קרוב ממש, זיהה מלאכי את הדמות. עטוף מעיל שחור וארוך, זקנו הג'ינג'י מציץ מעל צעיף. נחמן.

"זה אתה!" צהל נחמן, "מה הג'יפ הזה? אפשר טרמפ?"

מלאכי הוריד את החלון מעט, "הביתה?"

נחמן הנהן בכל גופו, ופתח את הדלת.

"אני לא מאמין! ניילונים, זה באמת חדש. של מי זה?" הוא כיווץ את אפו האדום בקולניות. התרווח על המושב, "נוח! יש לך טישו?"

מלאכי הצביע על תא הכפפות.

"פשש… אז קנית ג'יפ! תתחדש מלאכי, לא כמו הטרנטה שלי", נחמן מחה את אפו והסיר את הצעיף. "הג'יפ שלי במוסך עכשיו, כמה תקלות קטנות. אומרים שלג, מה?"

המזגן, חדש כביום היוולדו, החל להשפיע. חמימות נעימה התפשטה בחלל הרכב. הרמזור התחלף לירוק, ומלאכי לחץ על הדוושה, "שלג, כן. באמת נראה קפוא בחוץ".

"לא רק נראה. זה קור של שלג, אני אומר לך". נחמן מעביר יד על הניילונים, "אמרו מחר בערב, מתחיל השלג".

בחוץ חלפו על פניהם מכוניות. הרוח ערבלה עלים חומים והטיחה אותם לכל כיוון. צמרות העצים היטלטלו. דמויות בודדות הלכו על המדרכה, מכווצות לתוך עצמם. אלמוניות מרוב שכבות.

"ייתפס?" תהה מלאכי.

"בטח ייתפס. כל החזאים צופים שהשלג ייערם".

מלאכי העביר בראשו תמונות מחורפים קודמים. אין תחבורה, הילדים בבית, חג עם מנהגים קפואים ותאריך סיום לא ידוע.

"הי, מלאכי!" נחמן התעורר פתאום, מנער את השקט. הוא מחא כף, "יש לנו קבוצת ג'יפים! תשמע, אתה חייב להצטרף!"

"מי זה יש לכם?"

"אנחנו כמה חברים עם ג'יפים. לפני שנתיים יצאנו לחלץ הרבה אנשים בשלג. יש הרבה מקרי חירום. מלאכי", ממילה למילה נחמן התלהב מהרעיון של עצמו. הוא הסיר את הצעיף השחור והחליק על זקנו, "אתה בא איתי. יש לך ג'יפ פצצה!"

מלאכי הכיר אותו כבר שנים. אדם מלא אנרגיה ואש. "אה, נחמן. זה ג'יפ חדש, כן?" ניסה למתן את גובה הלהבות. אבל נחמן לא הבין איך קשור גיל הג'יפ לעניין.

"אני מביא לך קריאות. צריך לחלץ אנשים, יש חולים, אנשים נתקעים, צריך אוכל. אתה תוכל לעשות את זה, לא?"

לא. הדבר האחרון שתכנן לעשות עם הג'יפ החדש, זה להעמיד אותו במבחני שלג. ג'יפ, ג'יפ, אבל גם לו יש קצה יכולת. הוא קנה אותו בשביל חופשת הקיץ. כדי שיוכל לצאת עם משפחתו לטיולי ג'יפים בשטח ולצלם תמונות בטבע. המסלול שהוא מייעד כרגע לג'יפ שלו הוא מסלול קצר. פנייה בכיכר, נסיעה ישרה עד פתח הבניין, ובחניון – מנוחה. לדומם את המנוע עד שיפשיר השלג.

"נחמן, לא".

"אבל למה לא? בזבוז להשאיר אותו בחנייה בימים של שלג".

"מי אמר בכלל שיהיה שלג רציני? למה אתה בטוח שיצטרכו חילוץ בג'יפים?" פקפק מלאכי.

"יהיה רציני! כל התחזיות מדברות על סערה אמתית!"

מלאכי גיחך, "אנחנו גרים בישראל להזכירך, לא ברוסיה".

"תקשיב לי", אחז נחמן בזרועו, "יצטרכו חילוץ ג'יפים".

"לא", מלאכי התעקש, "לא מתאים".

נחמן הרפה מידו ותקע בו מבט, "הג'יפ שלך לא עשוי מסוכר, צא מעצמך".

"לא קשור לצאת מעצמי, די. לקחתי אותך טרמפ, לא טוב?"

נחמן שתק. הם התקרבו לפתח הבניין שבו גרו. מלאכי החנה את הג'יפ בחניון המקורה. נחמן ירד, ממלמל תודה. מלאכי נעל את הג'יפ ומיהר אחריו.

"תבין", הוא השיג אותו ליד המעלית, "זה ג'יפ חדש. עלה לי הון. חוץ מזה שאני לא יודע עזרה ראשונה וכל מיני. אני לא אדם של חילוצים ומשימות ולהתנדב. מבין?"

נחמן המשיך לשתוק ולהנהן בכל הגוף.

"ד' יברך אותך", פצה את פיו כשנכנסו למעלית. הוא לחץ קומה חמש, ומלאכי לחץ שתים. "הכל טוב, תודה על הטרמפ".

*

בבית הייתה המולת ערב. אביגיל ומיכל רצו אליו בפיג'מה ושיער רטוב מעדכנות אותו בחדשות הלבנות. "הולך להיות שלג, אבא!"

מלאכי חייך אליהן.

שולחן המטבח היה מכוסה כלים ושאריות מארוחת הערב, ובקצהו ישבה דבורה משננת מילים באנגלית.

"יש לי הכתבה באנגלית מחר, אבל אם יהיה שלג אז לא יהיו לימודים", היא נשכה את שפתיה, "אני לא יודעת מה לעשות".

"השלג אמור להתחיל מחר בערב, אז בבוקר עוד יהיו לימודים", הוא פינה שתי צלחות מהשולחן לכיור, וניקה את השטח הריק שנוצר. חימם מים בקומקום.

אוריאל נכנס למטבח וחיפש משהו. הוא עזב בפנים נפולות.

לאט דעכו הקולות וכבו האורות. הילדים פנו לישון ונעמה מצאה אותו ליד כוס קפה ריקה ופירורים.

"אז איך הג'יפ? שתית משהו, יופי". היא סילקה עוד כמה צלחות וכוסות והתיישבה ליד השולחן.

"הג'יפ למטה ברוך השם. מוגן מהסערה, חדש ויפה", הוא התרווח על הכיסא.

"איזה צבע בחרת בסוף?"

"שחור, רוצה לרדת לראות?"

נעמה צחקה והזיזה אצבעות בתוך נעלי הבית הפרוותיות, "רוצה לראות, לא רוצה לרדת". המזגן פעל על עשרים ושבע מעלות, אבל חבטות הרוח שנשמעו מבחוץ היו מצמררות. "לא נשאר מארוחת הערב, להכין לך משהו?"

"לא, שבעתי מהעוגיות ומהקפה, תודה".

מלאכי קם. גם הוא לא שש לצאת אל הכפור שסוער בחוץ.

"אני יוצא לערבית. לקנות לך משהו?"

"כן, תביא לחם וחלב וגם פירות וירקות. שלא נתקע בשלג בלי אוכל".

*

כשחזר לאחר שעה עם השקיות, צלצל הפלאפון שלו בפתח הבית. על הצג היה כתוב, אברהם בוס. הוא ענה.

"מלאכי, מתנצל על השעה. חייב אותך לכמה רגעים, אפשר?"

הוא אישר, מניח את השקיות במטבח ומתיישב בספה.

"הפרויקט של משרד הביטחון כמעט מוכן, אבל יש לנו באג קטן ועקשן. ראית את הבאג הזה?"

"ראיתי", מלאכי ענה בשקט. הרוח השתוללה בחוץ ומלאכי דימה לשמוע קול בכי. "זו בעיית רגרסיה. הבאג הזה קשור לעדכונים החדשים שעשינו. מי היה אחראי על הבאג?"

"עמיקם. הוא לא קם מהכיסא משבע בבוקר, עכשיו שלחתי אותו הביתה, שלא יתאבן לי. אני רוצה שתטפל בזה".

הצליל המיילל הגיע לאוזניו שוב.

"שניה, אני מנסה להתרכז כאן". הוא חשב לרגע, מתאמץ להתעלם מהיללה שנשמעה בקול רם יותר.

"יש לי איזה רעיון שאני צריך להריץ. נראה לי יפתור את הבעיה", שוב שמע יללה. מלאכי נעמד והתקרב לחלון. הוא היה סגור היטב. מאיפה נכנסת הרוח הזאת? הוא בדק בחלון במטבח, מגלה סדק צר.

"הבנתי", סיכם אברהם מעבר לקו, "תשב על זה מחר ותעדכן מה נהיה".

מלאכי סגר את החלון. רגע אחר כך שוב שמע את היללה ההיא. הוא היטה אוזן.

"מלאכי?"

"כן, כן", מיהר לענות, "פשוט שמעתי פה משהו מוזר. אני אשב על זה מחר בלי נדר. אלא אם ירד שלג".

אברהם נאנח, "מקווה שלא. משרד הביטחון לוחץ. טוב תודה, לילה טוב".

היללות התחזקו, ומלאכי כבר היה בטוח שזו לא הרוח. זה קול בכי. הוא צעד לכיוון החדרים, והקשיב. שקט עלה משם, הילדים ישנו עמוק. חזר למטבח ופתח את החלון. הבכי נשמע בבירור. בכי של תינוק. למי מהשכנים יש תינוק שבוכה ככה? הוא העלה במוחו את רשימת השכנים בבניין, קומה אחרי קומה. אבולעפיה וכהן – לא סביר בכלל. הילד הכי קטן של כהן נכנס לישיבה קטנה בתחילת השנה. ואבולעפיה חיתנו את כולם. אולי הם מארחים את הנכדים? מלאכי ניסה להיזכר היכן גרים הילדים של אבולעפיה, והאם יש להם נכדים בגיל הזה. הבכי הפך לצרחה נואשת. פתאום שמע קול גברי מתחנן: ששש…

זה היה נחמן.