שו"ת מים חיים

תיאור

מוהר"ר יוסף משאש זצוק"ל, מגדולי פוסקי ההלכה של מרוקו, ורבן של הערים מכנאס (מרוקו) תלמיסאן (אלג'יר) וחיפה.

בסט הספרים זה יוצאים יחד כל ספרי המחבר לאור על ידי נינו – הרב אריאל אלקובי שליט"א. חלקם כבר ראו אור בעבר (בכתב ידו של המחבר שנודע ביופיו הנדיר) וחלקם יוצאים לראשונה.

בסט זה מופיעים הספרים:

• מים חיים [ב' חלקים] – אורח חיים
• מים קדושים – יורה דעה
• מים טהורים – אבן העזר
• מים קרים – חושן משפט
• גרש ירחים – הלכות גיטין
• זבח תודה – שחיטה ובדיקה
• נהג ולך – שחיטה ובדיקה
• שבט סופר – הלכות שטרות
• אוצר מכתבים – כל התשובות ההלכתיות שהיו פזורות בספר.
• נר מצווה – כל התשובות ההלכתיות שהיו פזורות בספר.
• כתבי יד שונים שטרם ראו אור

מפתחות הספר:

ניתן להוריד את המפתחות לסט הספרים בקישור זה:
שער המים הכללי לכל חלקי שו"ת מים חיים

 

 

---

 

תולדות המחבר רבי יוסף משאש זצוק"ל (מתוך הספר)

כתב: אלעד פורטל[1]

הרה"ג רב הוד יוסף משאש זלה"ה נולד בעיר מקנס שבמרוקו בחודש סיוון שנת התרנ"ב לפ"ג (1892) לאביו הדיין החסיד והמקובל האלהי הרה"ג רבי חיים משאש זלה"ה, בעל הספר "נשמת חיים", נצר למשפחה של רבנים גאונים וחסידים קדושים.

רבנו התייתם מאביו בגיל צעיר מאוד, רק בן שתים עשרה היה.

בעקבות פטירת אביו נאלץ רבנו לשאת בעול הפרנסה של הבית (לרבנו היה אח אחד ואחות אחת), ותוך כדי לימודי הקודש רכש רבנו לעצמו ידע מקצועי בתחומים שונים כגון איור, סופרות, כריכה, סת"ם וכו'…

רבנו למד והתחנך אצל חכמים גדולים ומפורסמים כדוגמת הרב יוסף אלקובי זצוק"ל, הרב חיים בירדוגו זצוק"ל והרב זאב וואלף הלפרין זצוק"ל, ראש ישיבת "עץ חיים"[2] ועוד.

את יצירתו התורנית החל רבנו כבר בגיל צעיר מאוד. עוד בהיותו בן שש עשרה שנים שלח רבנו פסקי הלכה ואגרות לתלמידי חכמים ממקומות שונים, ובאיגרות רבות חתם בחתימתו המפורסמת: 'אני היו"ם (הצעיר יוסף משאש) ס"ט'.[3]

כמנהג רבים מחכמי ספרד נהג הרב משאש לחתום את שמו בחריזה: "עבד אל דוק וחוג אשש, יוסף משאש".

על פירוש הביטוי הזה כתב הרב: "עוד שאלת, מה פירוש עבד אל דוק וחוג אשש, שאני כותב בחתימתי. תשובה: דוק, השמים, וחוג הארץ, כמו שכתוב (ישעיה מ') "היושב על חוג הארץ… הנוטה כדוק שמים". אשש, ייסד, כמו "לאשישי קיר חרשת" (ישעיה מ"ז) וכמו שכתבו המצודות. וזהו, אני עבד לאל אשר שמים וארץ, ייסד".

רבנו נבחן והוסמך לרבנות על ידי גדולי חכמי מרוקו – הרב רפאל אנקווה זצ"ל, רבה הראשי של מרוקו, הרב שלמה אבן דנאן זצ"ל, ראב"ד פאס, ומחכמי עירו הגאונים – הרב יעקב טולידאנו זצ"ל, הרב יהושע בירדוגו זצ"ל והרב אברהם עמאר זצ"ל.

בשנת תרפ"ד, כשהיה רבנו בן 31, נקרא לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תלמסאן שבאלג'יר. בתפקיד זה שמש רבנו ח"י שנים. שם, בעירו החדשה, נודעו בשער בת רבים עוצם הגדלות התורנית ועומק העיון והחכמה של רבנו.

מכתביו וחידושיו מאותן שנים החלו להתפרסם בעולם כולו: בצפון אפריקה, בארץ ישראל, באירופה, בתימן ובאמריקה. שמו נודע בקרב כל העם ואף בקרב גדולי הדור, עד כדי כך שכתב עליו הגאון האדיר הרב רפאל אנקווה זצוק"ל: (הסכמה לשו"ת מים חיים ח"א) 'הוד והדר הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, הדיין המצויין, בר אבהן ובר אוריין, כמוהר"ר אור יוסף משאש יהל אורו והודו והדרו' .

רבנו קרב יהודים רבים לתורה בשנות כהונתו, הסביר פנים לכל אדם, והיה מגלה התעניינות ורגישות בחיי כל יהודי, וכך, במילים חמות היוצאות מלב טהור, עודד והשיב נפשות רבות לאביהן שבשמים.

רבנו הקיף בידיעותיו את כל מכמני התורה ושלט בכל מקצועותיה. בכל אשר נדרש ונשאל השיב תמיד כהלכה כיד ה' הטובה עליו, בהלכה ובאגדה, בעיון ובפלפול, בסברא ובחכמה, בדרוש ובמוסר, בהגות ובדעה. והכל תמיד בצחות לשון ומליצה, עמקות גדולה, שזירת פסוקים ופוסקים, שירים ורננים, חריזת בתים וסופם.

כמו כן כתביו הופיעו תמיד בסדר מופתי, שכל הרואה ישתאה כמה דיוק יש בהם, עד שאמר הרה"ג משה מלכה זצוק"ל שכתיבתו של רבנו מביישת את הדפוס…

אי אפשר לפסוח על כשרון הציור והאיור המופתי של רבנו. העיטורים הגרפיים הרבים המצויים ברוחב על כל כתביו הוסיפו הוד והדר לכבודה של תורה, כדרך שאמרו חכמים: תורה נאה בכלי נאה. כאשר נשאל רבנו על הציורים המרשימים שהוא מצייר, ענה: "את ציוריי אני מצייר כאשר אני נח מהכתיבה, מעין בידור ושעשוע מיגיעת התורה" (ראה למטה דוגמאות).

בשנת ת"ש, עם פטירתו של הדיין הרב משה טולידאנו זצ"ל, נקרא רבנו בחזרה לעירו מקנס לשמש כדיין יחד עם הרבנים הגאונים הרב יהושע בירדוגו זלה"ה והרב רפאל ברוך טולידאנו זלה"ה (לאחר עזיבת הרב בירדוגו זצ"ל הצטרף הרב ברוך אברהם טולידאנו זלה"ה לבית הדין).

בנוסף התמנה רבנו לנשיא בית הדין לענייני השררה לכל ערי מרוקו.[4]

בעקבות המינויים הללו היה רבנו מן המהלכים במסדרונות השלטון, תוך שהוא זוכה לכבוד רב ממלך מרוקו. רבנו זכה גם לאות כבוד מן המלך ומשר החינוך. קשרים אלה הועילו לפעילותו לטובת היהודים.

בד בבד, רקם רבנו בתקופה זו מערכת יחסים חיובית מאוד עם הערבים והצרפתים, זאת על מנת לאפשר לקהילה לנהל חיים שלווים ובטוחים. באותן שנים סרב רבנו להצעת ממשלת מרוקו לכהן כראב"ד בקזבלנקה וכן להצעת ממשלת צרפת לכהן כראב"ד מצרים.

רבי יוסף משאש היה איש תוכחה. במתיקות לשונו הטהורה שכנע איש ואישה, נער וזקן לקיים את מצוות ה', ונפשות רבות עשה רבנו, אציל הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת חסד. רבים נהרו לשמוע דרשותיו, וידע רבנו לנצל את כישרונותיו: בנאום, בכתיבה, במשלים, באגדות ובדברי חז"ל, וכל זאת בכדי לקרב את העם לעבודת השי"ת.

רבי יוסף משאש הצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי פירות. הופעתו האצילה, רצינותו הגדולה ודייקנותו הרבה יצרו תחושת הערכה, הערצה ויראת כבוד בלב כל מי שבא עמו במגע.[5] נתקיים בו הפסוק "כי מלאך ה' צבאות הוא", אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו מפיהו.

ביום ט' ניסן תשכ"ד עזב רבנו בשמחה רבה את עירו ועלה לארץ ישראל. רבנו התיישב בשכונת קרית שמואל בחיפה, ולא רצה ליטול שום שררה עם עלייתו לארץ. חפצו היה רק בתלמודו ופרנסת משפחתו, ורק בשנת תשכ"ח, מספר שנים לאחר עלייתו, הסכים לאחר הפצרות רבות להתמנות לרבה הראשי של חיפה, במקומו של המנוח הרב נסים אוחנה זצ"ל.

אבא חושי ז"ל, ראש עיריית חיפה דאז, לא היה מעוניין ברב לעירו, ועל אחת כמה וכמה לא חפץ באישיות מבוגרת כמו רבנו, אך פגישה אחת עם רבנו השאירה בו רושם עמוק כל כך עד שדרש והפציר ברבנו להתמנות לרבנות העיר, ואף ביקש מראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את עזרתו במלאכת שכנוע רבנו לקבלת התפקיד. רבי יוסף משאש הסכים לבסוף, אך התנה את הסכמתו בכך שאיש לא יתנגד למינויו, וכך היה. רבנו כיהן במשרה זו עד יומו האחרון, לצד הגאון המפורסם הרב יהושע קניאל זצוק"ל, רבה האשכנזי של חיפה.

רבנו קיים פעילות תורנית ענפה ופוריה, קבע שיעורי תורה יומיים בבתי כנסת, הרצאות בבתי מדרש וישיבות, ביקורי קבע בבתי חולים ובתי סוהר, חיזוק וביצור כל ענייני הדת, הקמת חברת "אחיסמך" – תמיכה כלכלית וחברתית בחולים ובבני משפחתם, ועוד.

לצד פעילותו הציבורית, מספרים תלמידיו שהאור בספרייתו דלק תמיד, גם בשעות הקטנות של הלילה. בכל עת היה מצוי רבנו בעומקה של הלכה, גיבור חיל במלחמתה של תורה, אשר ספריו מעידים עד כמה היה רבנו ענק שבענקים.

לאחר פטירתו של הראשל"צ הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל זלה"ה הוזמן רבנו על ידי מספר רבני ערים בארץ לשמש כרבה הראשי של ארץ ישראל, אך ברוב חסידותו וענוותנותו משך ידו מן השררה והרבנות שלא הוצרכו לו בהכרח הפרנסה.[6]

רבי יוסף משאש היה בן דודו של צדיק יסוד עולם, הרה"ג רבי שלום משאש זלה"ה, רבה הראשי של מרוקו ולימים רבה הראשי של ירושלים וראב"ד, מחבר הספרים: שמ"ש ומגן, תבואות שמ"ש, בית שמ"ש, מזרח שמ"ש ועוד.

רבי יוסף השיב את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים ביום ב' בשבט תשל"ד, 25 בינואר 1974. ת.נ.צ.ב.ה.

לאחר פטירתו נוסדו מוסדות תורה וחסד רבים לעילוי נשמתו ולהנצחת זכרו, בהם חברת "אוצרות יוסף" המוציאה את כתביו.

גישתו ההלכתית:

כתב הגר"ש טולידאנו שליט"א בהקדמה לספר "זה היו"ם": "הרושם שהיה לכולם מהגר"י משאש הוא שהוא יודע כל דבר, וכל רז לא אניס ליה. הוא ציטט בדרשותיו סוגיות גמרא שלמות בעל פה, הוא פסק בכל תחומי התורה ובכל בעיות האקטואליות, הוא כתב שירה נפלאה, הוא ידע דקדוק כאחד ממדקדקי ספרד, הוא שלט בהסטוריה גם של עם ישראל וגם של אומות העולם, הוא הבין בגיאוגרפיה, הוא התעדכן בהתקדמות המדע והטכנלוגויה, הוא היה בין הבודדים במכנאס שנתן שיעור במורה נבוכים בקבוצה סודית. אפשר לומר על מו"ר הגר"י משאש מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי: "שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וקלין ומורין, וגזרות שוות, וקתופות וגמטריות, ומשלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת שדים ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ודבר גדול ודבר קטן." (בבא בתרא קלד.)." ע"כ.

רבנו היה פוסק יצירתי מאוד, חדשן עצום בעולם התורה כולו ובייחוד בעולם הפסיקה. רבנו פעל כדרכם של תלמידי חכמים שכל דבריהם נאמרים ונשמעים בנחת, ויראתם קודמת למעשיהם, ובזכות עמלם הרב בתורה זוכים לסייעתא דשמיא מיוחדת שלא תצא מהם תקלה וכל דבריהם יהיו אמת.

רבי יוסף משאש לא חשש ולא פחד להתמודד מול כל טענה וקושיה עזה בכדי להוציא לאור דברי אלוהים חיים. קו הפסיקה שהחזיק בו רבנו היה 'כוחא דהיתרא עדיף', ורבנו היה אכן מקל בנושאים רבים, על פי כללי הפסיקה, כמובן.

מעשה שהיה באחד מתלמידיו של רבנו שהקל בדבר שלא ניתן היה להקל בו על פי ד' אמות של הלכה, ורבנו הוכיחו בדברים קשים מאוד מאוד.[7] רבנו דגל בשיטה זו של כוחא דהיתרא מפני שרצה לקרב יהודים רחוקים ולהכניסם אל תוך המחנה האמוני.

רבי יוסף משאש הרגיש כי פסיקה נוקשה ואורח חיים קפדני מכבידים על הציבור ומרחיקים הרבה מעבודת ה' אמיתית, בייחוד בקרב הצעירים, ולכן קירבם וצירפם לקהילה בכל דרך אפשרית.

כתבו על רבנו כי "בתקופת ההשכלה במרוקו, לא נתנו רבותינו לאף אחד מישראל להרגיש כרשע בפני עצמו… אלא להפך ניסו לתת להם הרגשה שהדבר לא כ"כ נורא ומצאו להם היתרים וסמך לקולות בהלכה על מנת שלא יבעטו בתורה וממילא לא יהיה להם חלק ונחלה בה…"[8] .

וראה עוד מה שכתב עליו הרב משה מלכא זצ"ל בספרו והשיב משה בסימן לה: "כת"ר שואל האם רבני מרוקו קבלו את דעתו [של רבי יוסף זצ"ל], בודאי לא כולם, אלה המעדיפים כוחא דהיתרא העריצו אותו, וכל מה שכתב קדוש הוא בעיניהם, ואלו המתחסדים אוהבי החומרות לא נהגו כמותו וכך היא המדה בכל דור". עכ"ל.

ובסימן מ"ט כתב וז"ל: "הרה"ג כמוה"ר יוסף משאש זצ"ל הוא פוסק גדול מסומך ומכובד ומי שהגיד לך שאין סומכין על דבריו, שקר דיבר ועתיד ליתן הדין", עכ"ל.

קו נוסף שאחז בו רבנו בהרבה מפסקיו הוא חדשנות ומקוריות בסברות הפסיקה. כך, למשל, משער רבנו שבמידה והיה קם בית המקדש כיום, מנורת המקדש הייתה מודלקת על ידי חשמל. (נר מצווה עמ' טו). המקוריות בסברותיו של רבנו נובעת אף מן העובדה שלעתים הוכיח עניין הלכתי מתוך לשון המקרא. כך, לדוגמה, בעניין כיסוי ראש לגבר, כתב: "ועוד מקרא מפורש… 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' ואילו מגבעות לא עשה להם, כי אינם צריכים לכסות ראשן כלל" (מים חיים ח"א סימן כ"ג).

קו נוסף שניתן למצוא בתוקף בין פסקי רבנו הוא השמירה על מנהגי אבותיו נ"ן חכמי המערב. גם בהגיעו לארץ ישראל המשיך רבנו במנהגיו. כך, למשל, הצדיק רבנו את המנהג לאחר את תפילת שחרית כדי לקיים חגיגת בר מצווה. (מים חיים חלק א סימן כ"ב) כמו כן הצדיק את מנהג המערב לבטל את חזרת הש"ץ בזמן המנחה והמוספין, בעיקר בשבת קודש. (מים חיים חלק א סימן מ"א) כמו כן כתב רבנו שמנהג המערב הוא שהעולה לתורה מנשק בניו וקרוביו, ואין זה עומד בניגוד לנפסק על ידי בעל ההגה על הש"ע (אוצה"מ סימן אלף תשפ"ז) וכו' וכו' עוד רבים.

יצירתו התורנית:

רבנו כתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. את כל ספריו כתב בעצמו בלילות ובימים, ללא עזרת מזכיר או עוזר. ספריו:

1. שו"ת מים חיים – שני כרכים, תשובות על או"ח.
2. שו"ת מים קדושים – תשובות על חלק יו"ד.
3. שו"ת מים טהורים – תשובות על חלק אה"ע.
4. שו"ת מים קרים – תשובות על חלק חו"מ.
5. אוצר המכתבים – שלושה כרכים, ליקוט של 1949 אגרות שנכתבו על ידי רבנו. מקיף תחומים רבים, בהם: הלכה, אגדה, מקרא, תלמוד, מדרש וכיו"ב.
6. נר מצוה – על חג החנוכה בהלכה ובאגדה, ובו הרבה שירים.
7. זבח תודה – על הלכות שחיטה ובדיקה.
8. גרש ירחים – על דיני גיטין לכל פרטיהם.
9. עט סופר – נוסחי שטרות, כתובות, פירושם ודיניהם.
10. ויזכור יוסף – פירוש על הגדה של פסח, כולל סיפורי הצלה שנעשו לקהילת היהודים במקנס ועוד דרשות רבות וחידושי הלכה סביב חודש ניסן והגדה של פסח. צולם מכתב ידו המרהיב של רבנו.
11. בגדי ישע – דרשות וחידושי הלכות על חג הסוכות ועל ההושענות, וכן פירוש לתיקון הגשם והטל.
12. מגן אברהם – להגן על הראב"ע ז"ל מהשגות הרמב"ן ז"ל.
13. תפארת בנים אבותם – חקירה אודות שושלת משפחתו של רבנו. דורות רבים וענפיהם מובאים בספר זה בסדר מקיף וברצף כרונולוגי. ספר זה הודפס בהקדמה למים חיים ח"א וכן בנשמת חיים.
14. פלגי מים – דרושים כלליים לנפטרים שחברם ודרשם רבנו.
15. נחלת אבות – שמונה כרכים, פירוש על פרקי אבות ודרושים לשבת ומועד, כולל משלים רבים וסיפורים מתוך ספרות חז"ל וחכמי הדורות. מכיל מאמרים בתחום האקטואליה ומרכז את הדרשות שהיה נושא רבנו לקהלו בשבתות ובמועדים.
16. דברי הימים למקנס – מחקר וזיכרון לעיר מקנס ולישוב היהודי שבה ומבנהו, עיין בשער האוצר (באוצר המכתבים ח"א, עמ' רל"ט).
17. דברי ימי תלמסאן – מחקר וזיכרון לעיר תלמסאן ולישוב היהודי שבה ומבנהו, עיין בשער האוצר (באוצה"מ ח"ב, עמ' רס"ב).
18. אבני זכרון – נוסחי מצבות שחיבר רבנו, כולל דברי נחמה וזיכרון בחריזה מדוייקת.
19. מנחת יוסף – חמישה כרכים, פירוש על התורה על סדר החומשים.
20. מגד שמים – דרשות על התורה (מספר זה נלקחו רעיונות גם לספרי מנחת יוסף).
21. יוסף לקח – פירוש לשונות רש"י והרמב"ן על התורה.
22. נשמת חיים – דרשות ופנינים על התנ"ך מאת אביו של רבנו (הרה"ג נשמת חיים משאש זצ"ל).
23. לקט הקמח – מערכות הלכתיות על השולחן ערוך, מאת אביו של רבנו.
24. יו"ם ליו"ם – קונטרס תשובות מאת רבנו לשאלותיו של ר' יונתן מרגליות זצ"ל, מודפס באוצר המכתבים ח"א סי' שט"ו עד סי' שפ"ה.
25. תולדות הדרשות– קובץ דרשות על מועדים שונים.

---

[1] קורות החיים נערכו מתוך  הספר "זה היו"ם"- משנתו הציונית של הרב יוסף משאש זצ"ל –  פרקים א-ב (אלעד פורטל).

[2] אוצה"מ ח"א, סי' רי"ב, עמ' צג. בסימן זה האריך רבנו בסדרי הישיבה שהנהיג הרב הלפרין זצ"ל. ועיין עוד אוצר המכתבים סימן אלף תתכו.

[3] על דרך הפסוק "אני היום ילדתיך" תהלים ב', ז'. מצוי בהרבה מכתביו.

[4] אודות מינויו עיין במשפטי השררה.

[5] מתוך הספרים: "מקנס – ירושלים דמרוקו" מאת הרב יצחק טולידאנו זצ"ל, עמ' 42-45. ומתוך דברי הרב שמואל בן עמרם, העורך של חלק מספרי אוצר המכתבים, אשר כתב כך בהקדמתו.

[6] אוצה"מ ח"ג סי' אלף תקסד.

[7] שו"ת מים חיים ח"א סי' קצ"ה.

[8] הרב מאיר אביטבול שליט"א בהקדמת המו"ל לשו"ת מים חיים ח"א ירושלים תש"ס.

איורים מפרי עטו של המחבר:

מלבד גאונותו העצומה בנגלה ובנסתר, עוד ידיו רב לו בשירה ובזמרה ואף על האיור לא פסחה.

נוהג היה המחבר זצוק"ל בגדלותו העצומה היה נוהג לשבת ולעסוק בתורה כל הלילה. בהגיע עלות השחר, היה עוצר קמעא מלימודו, וכדי להתרענן לקראת התפילה היה אוחז בקולמוסו ומאייר עיטורים ואיורים בכדי לפאר בהם את דברי התורה שהיה מוציא, לכבוד התורה ולהאדירה.

האיור הראשון המוצג כאן, הנו איור שער שאייר לאחד מספריו. בהפקת הספרים המחודשת, עמל צוות טקסט רץ הוצאה לאור ליצור כריכה מפוארת כדבעי על בסיס איור נפלא זה, תוך שמירה על האותנטיות מחד והדגשת יופייה הרב מאידך.

לא יאומן שאת האיורים הנפלאים הללו, יצר חד מגדולי דרא בהינף ידו, עם נוצה על גבי קלף וללא כלי עזר וסיוע כלשהם.