מבצע!

לשונות של גאולה

19.90 0.00

הקובץ מוגש לגולשי טקסט רץ להורדה חינם!

להורדת הקובץ אליכם למחשב יש לגלול מטה, אל כפתור ההורדה.

תיאור

פתח דבר: אנו שמחים להגיש לכם אסופת שירה, ספרות והגות, היוצאת לרגל ימים ייחודיים אלה – ימי חג הפסח המעורבים ב"מנהגים" ותחושות שלא הכרנו: הסתגרות והתכנסות, חשש ודאגה, בלבול וחוסר וודאות. 

העולם עצר מלכת, ובשקט שנוצר ניתן לשמוע היטב את פעימות הלב. לפני קצת יותר משנה הקמנו קבוצת-גוגל, בשם "מקום של אש" שמיועדת לכותבים וחובבי שירה, ממגזרנו – המגזר החרדי. 

הדבר נעשה מתוך מחשבה שיש לאפשר מרחב גברי-חרדי שבו תצמח שירה, דבר שנראה פחות "מקובל" ופחות מובן מאליו בימינו ובמקומנו, ומתוך אמונה שיש חשיבות נפשית ורוחנית גבוהה בפיתוח הערוץ הזה של הקשבה לשפת הלב וכתיבת הנפש. 

ידוע לכל כי קדמוננו, גדולי הדורות, הקדישו מזמנם ומרצם למקצוע השירה וראו בכך עבודת קודש. מסיבות כאלה ואחרות נזנח השדה הזה במשך דור או שניים, אך אנו רואים בעינינו ניצני פריחה מחודשים ושמחים על כך. 

האסופה שלפניכם היא פרי יצירתם של חלק מחברי הקבוצה. נערכנו בחפזון להוצאת הגיליון, שכן ההחלטה להוציאו התגבשה זמן מה לאחר פרוץ הקורונה לחיינו, וכשאל מולנו דוהר במהירות קו הסיום בדמותו של חג הפסח. 

בימים טרופים אלה אנו מוצפים ורוויים כתבות ודיווחים ופרשנויות, והיה נדמה לנו כי כ"תשובת המשקל" ראוי גם לדבר אל הלב ולעורר את נימיו במילים וטקסטים מסוג אחר. השתדלנו לאסוף יצירות שמתאימות לאווירת הזמן. מרכזו של חג הפסח הוא הבית ("וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל…", שמות יב, כז). 

עם פרוץ הקורונה לחיינו אנו מתכנסים אל מקום המבטחים, אל הבית. האדם נסגר, מבחירה או מאונס, בדל"ת אמותיו, הגשמיות והרוחניות. בשירים שלפנינו ניתן למצוא מקולות ההתכנסות, ומן הדיאלוג שבין אדם לביתו ובין אדם לעצמו.

תודתינו העמוקה שלוחה לחברינו הכותבים, על העונג והזכות לפרסם את יצירותיהם. אנו מקווים שהאסופה תמצא נמענים קשובים ונאמנים, ודרכה גם נגיע אל חברים חדשים לדרך. במחשבתנו להוציא גליונות נוספים בעתיד, ונשמח לקבל חומרים מתאימים.

שלכם, העורכים

שירים מתוך האסופה:

שני גויים / אלי שטרן

שְׁנֵי גּוֹיִים בְּבִטְנִי

וּבַתָּוֶךְ יְהוּדִי קָטָן שֶׁמְּנַסֶּה לִצְעֹק גֶּעוַאלְד

נִחָר מְטַפֵּס לְמַעְלָה בִּתְעָלוֹת הַגּוּף

מְגַשֵּׁׁ אֶל הַיְּצִיאָה פְּשׁוּט גַּפַּיִם

שנוֹאַשׁ נֶאֱחַז בִּדְפָנוֹת הַגָּרוֹן

נִמְשַׁךְ אֶל הָאוֹר הַגּוֹלֵשׁ מִן הַלָּשׁוֹן

שְׁנֵי גּוֹיִים בְּבִטְנִי

וּבְעִיטוֹת, שֶׁאֱלֹהִים יִשְׁמֹר

וִיהוּדִי-סִיזִיפִי שֶׁמִּתְיַגֵּעַ לְגַלְגֵּל תְּפִלָּה

מִמַּעֲמַקִּים אֶל הַשְּׂפָתַיִם

הַשֵּׁם תַּעֲשֶׂה לְמַעַן שִׁמְךָ

ששֶׁלֹּא יִקְרְסוּ הַקִּירוֹת

וּכְבוֹדִי יִשָׁפֵךְ לָאֲדָמָה

 

אריאל שטיין / להתגעגע לקיום במילים – הרהורים על כאב ויצירה 

אי שם, בין יום העצמאות לל"ג בעומר של שנת תשל"ו פגשה המשוררת זלדה ב"בית הסופר" בירושלים קבוצה של תלמידי בית-ספר יסודי והשיבה על שאלותיהם. 

במענה לשאלת אחת התלמידות בנוגע לפרסום שיריה, אמרה זלדה: "כנראה שההד הוא גם כן חשוב… אני ודאי כותבת לי… משהו מעיק, או משהו עולה על גדותיו, טוב או רע, ויש צורך לכתוב. אבל להגיד שאין כל חשיבות להד, אני חושבת שזה לא נכון…". 

כשקראתי את הדברים, נזכרתי בשיר שלה "ריח טוב של מרחקים": 

מַשֶּהׁוּ בְּתוֹכִי הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַיָּם

מִתְגַּעְגֵּעַ לְקִיּוּם בְּמִלִּים.

עוֹמֶדֶת אֲנִי כְּאוֹתוֹ קַבְּצָן

וְעַל לוּחַ לִבִּי שִׁיר

שֶׁמְּסַפֵּר לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב

לכְלָ רָץ

עַל מְחוֹזוֹת כְּמוּסִים שֶׁבַּלֵּב –

אֵיזֶה טֵרוּף

אֵיזוֹ בּוּשָׁה

לְהוֹבִיל זָרִים לְשָׁם

[…]

בשיר זה מבטאת זלדה את אותו איזון עדין שמתקיים במקרים רבים בין הרצון האנושי הטבעי לביטוי העצמי של "גרעין הנפש", לבין החשש מ"נגיעה לא עדינה" העלולה לפגוע באותם "מחוזות כמוסים שבלב".

גַּם הַשִּיׁר מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת,

כִּי עֵצִים וַאֲבָנִים נָגְעוּ בְּלֹא-עֲדִינוּת

בַּנִּגּוּן

[…]

הרצון הטבעי לביטוי עצמי יש בו כמיהה לקיום, המתבטא דרך אותו הד, שהיציאה החוצה והחשיפה לעין השמש והרחוב יכולים לאפשר. 

אבל הקיום הזה שברירי כל כך… מחד, הגעגוע "לקיום במילים" ומאידך החרדה מהמפגש, שלעיתים כמעט בלתי נמנע, בין המילים הללו, עם "העולם שבחוץ", שגורר לעג ובוז, עד שהשיר "מבקש את נפשו למות". 

דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי שחי באנגליה (1896–1971), מתאר את ה"עצמי הכוזב" שמתפתח אצל ילדים שלא התאפשר להם מסיבות שונות לחוות את אותו הדהוד חיובי מ"העולם" לניצני הביטוי של ה"עצמי האמיתי" שלהם. 

כך בעצם גדל הילד שחש שאין מקום מקבל לחוויית החיים הסובייקטיבית שלו והוא ממעט את עצמו האמיתי בכדי לשרוד בעולם הזה. הוא נאלץ לעטות על פניו מסיכה כוזבת, המגינה עליו מפני הפגיעוּת, אך עבורה הוא נאלץ לשלם מחיר כבד בדמות "הקפאה עמוקה" של עצמו האמיתי. 

כך גדל הילד ומתבגר ומסתובב לו במשך שנים עם מסיכת הליצן או השודד, בעוד הגרעין הפנימי שלו אחר לגמרי. למרבה הצער, המסכה "משתלטת" עליו, כגולם הקם על יוצרו, והוא כבר שוכח את מי שהוא באמת. 

שכחה שכזו נמשלת לעיתים למין "מוות נפשי" חסר תחושה. אך מפעם לפעם מבצבץ לו כאב וממלא את הסדק הצר שבין מסכת השקר לעור האמת של הפנים.

הכאב הזה הוא בלתי נסבל, כאב חי, אך דווקא בשל כך, הוא מאפשר גם הזדמנות. 

במכתב ששלחה זלדה לאחת מידידותיה, היא כותבת על ההזדמנות הזו: "חשבתי, לוּ יכולת לצוד בכתב את כל ההפרעות שרמזת אודותן, הממיתות את הניצוץ החי שבלב, את יכולת השירה; אותו מבט, אותו טון, אותה זרות שבהבל פה אחד יכַבו אלף אגדות שבנפשך; לוּ יכולת לצוד בעטך את ההפרעות ה'אטמוספריות' והפסיכולוגיות, יחד עם הרעיון המציץ בלב ומתחמק, המנסה רגע ללבוש צורה ובורח ברגע שני לחושך התהומות שמתחת לסף ההכרה; לוּ הצלחת בזאת – הרי אז כל אלו ההפרעות היו הופכות גם הן לחלק מן החומר העשיר שאת נזקקת לו; לוּ יכולת לתת כביכול כינורות לאריות ולדובים שחוסמים את הדרך למעיין שבך, היה זה מאוד מעניין…".

דווקא מתוך הכאב ניתן לצמוח ולהצמיח. 

ויניקוט אולי ימליץ על התבוננות דרך טיפול פסיכולוגי אבל זלדה מציעה לחברתה, שכנראה ביטאה את הכאב הקיומי הזה בפניה, לאפשר לעצמה, דרך הכתיבה, להיפגש עם הכאב והפחד. 

לא רק להסתכל בעיניהם של "הדובים והאריות", אלא גם לשתף אותם ולכלול אותם במעשה היצירה. כשיצליח האדם להתקרב לעצמו, גם כשברקע נוהמים דובים ואריות, ואולי אפילו יאזור אומץ לתת בידיהם כינורות, תתאחד הנפש עם עצמה ויתגלה ש"מעז יצא מתוק". 

כאבי הלעג והביקורת הרעה, יתבררו אז כ"חבלי לידה" שרק קירבו את היחלצותה של הנפש בצורתה הטבעית מתוך הכזב… ואז אולי תיוולד האפשרות לבטא ללא בושה את השם שנתנה לו, לאדם, כמיהתו…

השם שנתן לו אלוקים…