העמידו תלמידים הרבה

44.00

העמידו תלמידים הרבה / הרב משה פליסקין שליט"א.

לקט סיפורים מובחרים ועובדות מגדולי ישראל בנושאי חינוך, מסודרים לפי נושאים.

הספר נשלח באריזה מוגנת מפגיעות. הרכישה באתר מאובטחת בתקן SSL / PCI ובהתאם לתקנות חברת האשראי. הספר יישלח בדואר רשום לסניף הדואר הקרוב אליכם (אפשרות לשדרוג לדואר שליחים מהיר עד הבית). ניתן לעקוב אחרי המשלוח בכל עת באתר דואר ישראל

לרכישה טלפונית ובירורים חייג: 039-111-444 שלוחה 0, או פנה באמצעות דף צור קשר

ניתן להזמנה מראש

תיאור

פרק א – מעלת מלמדי תשב"ר
המדריך אחרים לעבודת ה'
וראוי לך אחי לדעת: כי זכויות המאמין, אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתיקון נפשו לאלוקים יתברך ואילו היה קרוב למלאכים במידותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותם בכל הימים ובכל הזמנים…
וכן אחי, מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד, תהיה זכותו מעטה, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבים, תכפל זכותו כפי זכויות כל מי שיתקן לאלוקים…
חובות הלבבות
(שער אהבת ה', פ"ו)
מעלת הלומד עם אחרים
השם יתברך אמר על אברהם אבינו "כי ידעתיו" (בראשית יח, יט,) לשון חיבה כמו שפירש רש"י, "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'".
הורה בזה כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אבינו ע"ה על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר עשה לעצמו.
כי באמת גם לפניו היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ובאהבתו ישגו תמיד, מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקתו בה' נתפרדה החבילה, חברת ארבע היסודות, חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום העומדים את פני המלך לשרתו.
ולא מצינו באברהם אבינו שנזדכך עפרוריותו כל כך, אך לא מצד עצלות לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם היה אברהם אבינו עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם היה נתעלה גם הוא להיות ממלאכי אל, ואשר לא עשה כן הוא)
כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה', ישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול.
הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה', למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו.
חתם סופר זצ"ל
(בהקדמה לשו"ת יו"ד)
המלמד לאחרים גם לימודו מצליח ביותר
הנה הלומד רק לעצמו להרבות ידיעתו בתורה, הגם כי מצוה רבה הוא, מכל מקום איננו מצליח בלימודו כמו הלומד גם עם אחרים, כי זה מצליח בלימודו של עצמו יותר.
אף על פי שלכאורה אינו כן, כי על ידי לימודו לאחרים חסירי החכמה מבלה ימיו בהשגחתו עליהם ומפסיד לעצמו, מכל מקום כיון שרצון ה' הוא ללמד לאחרים, מחוייב הענין שתהיה תורת עצמו יותר מצלחת.
וזהו שאמרו חז"ל (אבות ד ה) "הלומד על מנת ללמד" לא תאמר שיפסיד בלימודו, לא כן, אלא אדרבא מספיקים בידו גם ללמוד גם ללמד.
חתם סופר זצ"ל

ושננתם לבניך
אתה בני אאלפך חכמה: תשים עיקר כוונתך בלימוד לתלמידים לקיים מצות ושננתם לבניך (ומתייחס לתלמידיך – רש"י ובזה תמצא תורתך אומנתך, ומקובל לפני ה' יותר מהלומד בעצמו כידוע. ושכר הלימוד אינו מפסיד שכרך לעולם הבא)
ועוד שבזה תמצא חן בעיני ה', וגם בעיני אדם יתן ה' אותך לחן שיתפרסם פעולתך הטובה ותזכה לשתי העולמות.
רבי ישראל איסר מפוניבז' זצ"ל
(מנוחה וקדושה, עמ' רט)
מלאכת שמים החשובה מכולם
דעו רבותי, אין לשער ואין להעריך את החשיבות הגדולה של מלמדי תינוקות שבידם הופקדו "הייליגע נשמות" (-נשמות קדושות), הבנים בני אל חי מלך מלכי המלכים הקב"ה.
עליכם לדעת שהצאן קדשים הם תקוות עתידנו, וגדיים נעשים תיישים, תלמידי חכמים מופלגים ומופלאים במידות טובות ויראת ה'.
עתה, בשנות הילדות – יש לנטוע בלבם אהבת השם ואהבת התורה, יראת שמים ויראת חטא.
מן השמים נתנו לכם את המשרה לחנך ילדי קודש, לכם הזכות ולכם האחריות על ה"טייערע קינדער" צאן קדשים. שימו ללב כי מלאכת שמים זו צריכה להיעשות על ידכם באמונה. מלאכתכם היא מלאכת שמים הכי חשובה. אשר על כן, עִמדו על משמרת הקודש בשמחה ובכובד ראש.
הצלחת התפקיד רק בידיעה כי הכל בעזר ה' ממעל. יעקב אבינו התפלל להקב"ה ואמר: "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", באשר ידע שאין לו כח וחכמה עצמיים, אלא רק מה שהקב"ה מאציל לו ממעל – כן הוא הדבר גם במלמדים. על חכמה ודעת אי אפשר לסמוך.
אנו נוהגים לעורר למלמדים שבכל יום יאמרו לכל הפחות שלשה פרקי תהילים בהשתפכות הנפש, להצלחה אצל כל אחד ואחד מהתלמידים, ולהתחנן מלפניו יתברך: "מחכמתך אל עליון תאציל עלי, ומבינתך תבינני", להצליח בעבודת הקודש.
הרי כל ילד הוא עולם מלא, ואצל כל אחד צריך סייעתא דשמיא מיוחדת כיצד ואיך להגיע לתכלית הרצויה.
אם המלמד יודע: כי "עזי וזמרת יה ה'" אזי "ויהי לי לישועה", ויוכל להצליח בס"ד בתפקיד.
ובתפילת "ככלות כוחנו אל תעזבנו": אמרתי כמה פעמים שאני מכווין, שכאשר ברור לנו שאין לנו כח עצמי, זהו "ככלות כוחנו", אז ריבונו של עולם אל תעזבנו.
רבי יוחנן סופר זצ"ל, האדמו"ר מערלוי
(אוצרות של חינוך, עמ' קסט)
המלמד תורה כעוסק בתורה כל חייו – אגרת
(בעה"י יום ה' ויק"פ התשכ"א)
למעלת כבוד הרב הנעלה ר'… שיחי' לאוי"ט.
אחר דרישת כבוד תורתו מכתבו קבלתי.
והדבר פשוט וברור שמלמד תורה לבני ישראל הרי הוא כעוסק בתורה כל חייו, אף על פי ששונה בכל שנה אותו דבר שלמד בשנה הקודמת.
וזכות מלמד תינוקות גדול מאוד כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ח:) "ומצדיקי הרבים ככוכבים – אלו מלמדי תינוקות" ועוד אמרו חז"ל (פסחים מט) "לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת מלמדי תינוקות" כו'.
ועיין בפרק הפועלים מנוראות קדושת רבי חייא שאמר רבי עליו כמה גדולים מעשה חייא וגדולתו היתה שלימד בני ישראל מקרא ומשנה.
ואמנם אם כל כוונת לימודו הוא בשביל פרנסה בלבד ולא לשם מצוה ח"ו כלל, כמעט שאין לו זכות של מרביץ תורה.
אבל אם כוונתו גם כן לשם מצוה וכל שכן מעלת כבודו שיכול לבחור בפרנסה אחרת (שאולי מרוויחים מזה יותר) ובוחר בפרנסה זו בשביל שיקיים בזה מצות תלמוד תורה, ודאי דינו כמו עוסק בתורה לשמה ושכרו הרבה מאוד.
והנני דורש בשלומו ומברכו בכל טוב סלה ובהצלחה רבה.
יעקב ישראל קניבסקי
(קריינא דאיגרתא, ח"א אגרת קכב)
ממשיכי מסורת התורה מסיני לדור הבא
יש בישראל שלשלת המסורה, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ודור מסר לדור הבא אחריו עד לדור האחרון וכעת אנחנו ממשיכי מסורה זו הנמשכת מסיני.
אין ספק שאלמלי המשיכו תנאים כותבי המשנה לפרט את שלשלת בעלי המסורה, היו קובעים שבימינו אנו, אנשי חינוך המה מנחילי מורשה זו לדור יבוא, אנו חוליה בשרשרת.
רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל
(אוצרות של חינוך, עמ' שכ)
דעו את מעלתכם
דעו אפוא, מחנכים את מעלתכם. אינני חושב שבמציאות שלנו יש מצדיקי הרבים יותר גדולים ממחנכי תשב"ר המקדשים שם שמים דבר יום ביומו.
הלא אם המחנך מנחיל לילד כראוי את מה שצריך להשריש בו, יראת שמים, אהבת תורה, אהבת מצוה, וכל מידה נכונה – יתכן שזה עושה רושם לדורי דורות, ואתם ידעתם מה מאד עמקו רישומי ההשפעה הנחרטת בנפש הילד בגיל רך.
לב מי יכיל את ההיקף והמרחק של טווח השפעת המחנך על נשמה צעירה.
רבי אליעזר מנחם שך זצ"ל
(אוצרות של חינוך, ח"ב עמ' שכו)
המלמד תורה לעמו ישראל
בואו ונחשוב חשבונו של עולמנו, עולמם של מלמדי תשב"ר, מחנכים ומרביצי תורה בישראל, שמלאכתם מלאכת שמים:
בואו ונתבונן כיצד מצטייר על פי התורה תפקיד העוסקים בהוראה בתלמודי תורה. אין זה סתם מקצוע ומקור פרנסה אלא יעוד גדול בחיים, אין זו מלאכה מקצועית כי אם עבודת הקודש.
צריך להתייחס להוראה כמו לדבר שבקדושה, כמו לאפיית מצה ולנטילת לולב, כמו לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
המלמד תורה לתלמידים אינו כמו מדען העוסק בהקניית ידיעות לשומעי לקחו, אלא הוא עוסק במצוה, הוא מקשר נשמות בתורה, וגם עצם המעמד של הלימוד עם התלמידים בכיתה הוא כה נשגב וקדוש למעלה ממושג אנושי.
עד שבצדק נוכל לראות בו, במובן מסוים, המשך למעמד הר סיני. הלא חז"ל אמרו: שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה רבינו עליו השלום בסיני.
וממילא נמצאנו למדים שבכל דור ודור, בכל פינה שמלמד תשב"ר מטעים מתיקות שכל התורה לתלמידיו, יוצא אז מכח לפועל חלק נוסף ממתן תורה בסיני.
אדוני אבי זקני בעל חידושי הרי"ם זצוק"ל מבאר הברכה שאומרים "המלמד תורה לעמו ישראל" על פי משל:
אב שקנה חומש לבנו, אך בכדי שהתינוק ילמד לא די בחומש אלא זקוקים גם למלמד שילמד עם הילד.
כך הקב"ה נתן לו את התורה והקב"ה בעצמו הוא המלמד תורה לעמו ישראל. כל מלמד בישראל נעשה שותף להקב"ה במעשה לימוד לעמו ישראל ומתקיים בו הכתוב "ואנכי אהיה עם פיך" הוא משמש צינור להשתלשלות התורה מפיו של הקב"ה לפיו של הינוקא מבית רבן ואשרי הזוכה לכך.
רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, האדמו"ר מגור
(אוצרות של חינוך, עמ' תרב)
זכות הרבים התלויה במחנכים
עצם הדבר, שהכתוב מכנה את מלמדי התינוקות "מצדיקי הרבים", מלמדנו שבידם של המחנכים, מלמדי תינוקות, נתונה הצדקות של כלל ישראל. בחנכם את תלמידיהם להיות יראי שמים וצדיקים, אזי נקראים הם "מצדיקי הרבים" וזכות הרבים תלויה בהם.
אם המחנכים עושים מלאכתם נאמנה כנדרש מהם על פי התורה, אם הם עובדים במסירות נפש לשם שמים, והתנהגותם יכולה להוות דוגמה לתלמידיהם, שיוכלו להביט אליהם בהערכה 'מלמטה למעלה', ולקיים בהם את בחינת הכתוב (ישעיה ל, כ) "והיו עיניך רואות את מוריך" – אזי הם "מצדיקי הרבים", המעמידים את הצדקות של כלל ישראל, עד ביאת משיח צדקנו.
ומה שנמשלו המלמדים ל"כוכבים לעולם ועד", היינו לומר: שכשם שהכוכבים הם נצחיים העומדים לעולם ועד, כן הוא החינוך שמעניקים מלמדי התינוקות הצדיקים, מצדיקי הרבים לתלמידיהם, צריך להיות חינוך כל כך עמוק ויסודי, שגם הוא יחזיק מעמד בכל הניסיונות התמורות והשינויים שעוברים במשך הדורות, עד שירחם הקב"ה על עולמו, וזהו "ככוכבים לעולם ועד", כמו שהכוכבים מאירים לעולם ועד, כך עומדת למלמדי התינוקות זכותם.
כי לימוד התורה והחינוך ליראת שמים ולמידות טובות, שהם מלמדים לדורות, נטועים בתלמידים לעולם ועד, דבר נצחי כיתד שלא תימוט, על דרך שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
על המלמדים לחנך לדרך של תורה ויראת שמים, דרך של מידות טובות, ובמיוחד יש ליתן את הדעת לחנך לדרך של קדושה.
רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל

גודל זכות החינוך
בכל הדורות זכות הקיום של כלל ישראל היה בחינוך הבנים והבנות. ובפרט בדורנו! כל עתידנו תלוי בחינוך, זוהי הזכות שנשארה בידינו, ועם זכות זו נוכל לקבל את פני משיח ה'.
רבי שמואל ואזנר זצ"ל
(רב רבנן, עמ' תקמז)

בזכות התלמידים, זוכה למעיינות רחמים וחכמה
שמעתי ממרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זיע"א, שאמר לי זה באופן אישי: מהו שדרשו חז"ל על הפסוק "ולערב אל תנח ידיך" שיעמיד תלמידים בזקנותו (יבמות סב:) ולמה צריך פסוק לכך?
אלא מפני שאמרו (סנהדרין לו:) שזקן פסול לסנהדרין משום ששכח צער גידול בנים, אם כן היינו חושבים שאינו מוכשר גם כן ללמד תלמידים, כי המצוה היא ללמד תלמוד תורה מתוך יחס אבהות כרחמי אב כמו שכתוב "ושננתם לבניך – אלו התלמידים", מחדש לנו הפסוק ד"לערב אל תנח ידיך". עכ"ד.
ובאמת צריך ביאור אם כן מה הטעם לחלק מההיא דסנהדרין, ובעיקר דבריו מצינו לכאורה סתירה לזה ממה שבמתן תורה הופיע הקב"ה דוקא כזקן מלא רחמים, ובלבנת הספיר הראם עוז ידידות, הרי שאדרבא דוקא "כזקן" זו המעלה ללמד התורה?
וצריך לומר דאמנם לפסוק דין בסנהדרין אין הזקן ראוי, אבל להעמיד תלמידים – אדרבא, זו סגולתו שהוא מלא רחמים, וזוכר לתלמיד ימי ענותו, ואוהבו נדבה.
בזכות התלמידים זוכה הרב למעיינות של רחמים ולקיים ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, בכל מקום, וכמו שאמרו חז"ל (תמורה טז) "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'".
רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל
עתידין לישב בצלו של הקב"ה
על הפסוק "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (תהלים טז), אמרו חז"ל (ילקוט תהלים, רמז תרע) "אל תקרי שובע אלא שבע, אלו שבע כיתות של צדיקים שעתידים לראות פני שכינה לעולם הבא".
הרי שלדברי חז"ל דיבר כאן דוד באלו הזוכים למדרגות הגבוהות ביותר של קירבה ואהבה ממנו ית', "לראות פני השכינה", והמשיכו חז"ל ופירשו לנו: 'ואיזו היא מעולה וחביבה, זו שעומדת לימינו של הקב"ה שנאמר "נעימות בימינך נצח" – אלו סופרים ומלמדי תינוקות לאמיתה שהם עתידים לישב בצלו של הקב"ה שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד"'.
למדנו כאן נוראות בדרגתם של מלמדי תינוקות לאמיתה, שזוכים לראות פני השכינה, דרגה שאמר ה' למשה שאי אפשר שיזכה בה אדם בחייו כי "פני לא יראו".
מהו "לאמיתה"?
שכל מערכת החשבונות בהנהגה עם התלמידים תהיה על תועלתם הרוחנית, לחפש עצות ודרכים לבנותם כראוי בלא עירוב שום מחשבות וחשבונות פרטיים. כשמגיעים לידי הנהגה זו, זוכים להאמור בחז"ל לישב בצלו של הקב"ה.
כשלומדים דברים אלו, צריך לשאוב מהם שמחה על הזכות שנפלה בחלקנו שיש לנו קשר ושייכות לזה, לבנות ולהעמיד דורות של צעירי הצאן בישראל, שזהו קרן נשגב הנושא פירות, פירות של דורות ומשפחות שלימות, כי כל יחיד ויחיד הרי כלל שלם תלוי בו.
וכן כשזוכים שמעמידים תלמידים שיוצאים להוראה להיות מרביצי תורה בישראל, הרי כל זכויותיהם נזקף לזכות המלמד שהעמידו בקרן אורה בתחילת לימודו, ואף שאין הדברים נראים בגלוי, אך כלפי שמים ידוע שאותו יחיד הדור המרביץ תורה לישראל, תחילת בנינו הוא על ידי רבי זה שלימדו.
וצריכים אנו לדעת כי אפשר ועל ידי פעולה אחת של איזו מילה טובה שאומרים לתלמיד, או הסברה והארת פנים כראוי, מהווים גורם לכל עתידו של התלמיד ביודעים ובלא יודעים.
אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו שיש בידינו האפשרות לזכות באוצר רב כל כך.
ועל אף שהעבודה רבה היא וכן יש בה עגמת נפש כשאין התלמידים לומדים כראוי, אך לעומת זה השכר הצפון בה אין לו שיעור וקצבה.
רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל
(דרכי החיים ח"א, עמ' קכג)

מחנך בישראל בורא עולמות
כל מחנך בישראל, כל מורה בכיתתו, עומד בפני ההזדמנות המצויינת להיות הוא עצמו בורא עולמות!
הלא כל תלמיד שרבו טורח ושוקד לחכמו ולגדלו בתורה ויראת שמים מהווה עולם מלא, יצור חדש, בריאה בפני עצמה. ואם התלמיד נברא, המלמדו הוא בורא)
השוה עם לשונו הזהב של מרן החזון איש זצ"ל במכתב למחנכים: "בשביל לברוא אדם כשר, ומה גם תלמיד חכם, צריך השתדלות ושקידת מפקחים במסירת לב" (קובץ אגרות ח"א, עו).
והגאון פרי מגדים כותב באיגרת לאחד המלמדים בימיו: "אומר אני לך ידידי המלמד החשוב, עשה ואל תתאווה לכבוד המדומה, אשרי מי שלומד תורה עם תלמידים ומקרבן לעבודת השי"ת, אשרי מי שלומד עם התינוקות לשם שמים".
רבי צבי שרגא גרוסברד זצ"ל

המלמד מפתח מידות טובות
האדמו"ר בעל "בית ישראל" מגור זצ"ל, היה רגיל לומר: חז"ל אמרו שברך יעקב לשבט שמעון שיעמדו מזרעו מלמדי תינוקות שפרנסתם אינה מצויה להם ברווח, וכי יעלה על דעתך שישראל סבא מברך ככה, שתתקפח הפרנסה משבט שלם ביוצאי חלציו?
בודאי לא נתכוון לזה, אלא בראותו כי עז אפם וקשתה עברתם, ברכם להיות מלמדי תינוקות, נמצא שבהכרח ישתנו, כי הרי "לא הקפדן מלמד"…
(אוצרות של חינוך, עמ' תתסז)
@10פרק ב – גישה נכונה לתפקיד
הבטחה להצלחה בחינוך
הא דכתיב (משלי כד, ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", נראה לי שהוא הבטחה, שאם יחנך לנער על פי דרכו יהיה בטוח שלא יגע לריק גם כי יזקין לא יסור ממנו.
חתם סופר זצ"ל
(דרשות לפרשת נצבים וילך, עמ' שנג)

לבנות את הילד למקדש
כלל ישראל הוא מקדש, כל ילד מישראל הוא מקדש, וכשבאים לבנותו צריך קודם כל לדעת בבירור את המטרה והתכלית.
אי אפשר להשפיע ולהצליח אם לא ברורה למחנך המטרה העומדת לפניו, אם אינו יודע לקראת מה עליו לשאוף ולחתור, ומהיכן שואבים אנו את הקדושה, מהי תכלית מלאכתנו ומה מקורה.
והנה כתוב "הרחב פיך ואמלאהו" ודרשו חז"ל: "ההוא בדברי תורה", הרי לפנינו שיטה ודרך בהרבצת תורה. אי אפשר לקרב ילד מישראל לאמונה, וללמוד עמו פרשה בחומש כראוי, אם לא מקדימים לזה השגה ושאיפה להתקשר קשר אמיץ עם כל התורה כולה.
אם מקננת זאת השאיפה במורה עצמו הוא ממילא מחובר אל המעיין, יכול הוא לקשר גם את הילד קשר נפשי אל התורה, באשר כל פרשה בודדה מן החומש אחוזה ומעורה בכל חלקי התורה.
רבי שניאור קוטלר זצ"ל
(אוסף חידו"ת ממרן הגר"א קוטלר, עמ' תיז)

מלאכת ה' בשמחה
כל מלמד צריך לזכור שעבודתו היא בבחינת מלאכת ה', וכיון שכך, עליו לנקוט זהירות רבה יותר מהעוסק בדברים אחרים. לכן, כאשר המלמד אינו מבצע מלאכתו נאמנה, הוא עלול להביא על עצמו את ההיפך מברכה, כי הוא נקרא "עושה מלאכת ה' רמיה". ומאידך, מלמד שעושה עבודתו בנאמנות, הגם שלמעשה הוא עוסק בזה לשם פרנסה, ולעיתים נראה שהוא עובד עבור התלמוד תורה או למען המנהל, אף על פי כן עבודתו נחשבת למלאכת ה' ממש.
וממשילים זאת בשם החפץ חיים, לשני יהודים שהיה בבעלותם בית מזיגה, האחד חש שכל ימיו הוא עוסק בעבודת ה', ובכל פעם שנכנסו אליו אנשים לאכול ולשתות, הוא כיוון לקיים בזה מצוות הכנסת אורחים, ואף כאשר הוא היה גובה את הכסף, הוא הרגיש שהוא עושה זאת מחוסר ברירה, מכיון שללא זה לא יהיה לו מה לאכול.
לעומת זאת רעהו, כל כולו היה שקוע בעבודתו, וכל מחשבתו היתה נתונה רק כיצד ניתן להרוויח יותר, ואף את זמנו הפנוי, הוא הקדיש למנוחה על מנת שיהיה לו יותר כח לעבודתו. הרי לפנינו שני אנשים שעוסקים בעבודה זהה, אולם היחס שלהם לכך שונה לחלוטין.
לכן כאשר כל מלמד יזכור שמלמדי תינוקות הם ממוסרי התורה ומצדיקי הרבים, וכל עיסוקם מהבוקר ועד הערב הוא למעשה במלאכת הקודש, הרי שאף על פי שהוא גם מתפרנס מכך, אין זה סתירה להחשיב את עבודתו כעבודת קודש.
ומעתה, ככל שאדם מכין את עצמו למצוה ושמח בה, באותה מידה הוא זוכה לגלות את אור קדושת המצוה, ויש לזה בחינה אחרת לגמרי. ומכיון שכל מלמד עוסק תדיר במצוה, עליו להתכונן לקראת המצוה, ולשמוח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו ללמד את הילדים של הקב"ה ולחנכם במבחר שנותיהם, ועל ידי זה הוא יזכה להשפעה רוחנית וגשמית נפלאה מאד. וידוע ומפורסם בשם הבעל שם טוב זצ"ל שאילו אנשים היו יודעים את מעלתו העצומה של מלמד תינוקות, היו כולם רודפים אחר מלאכה זו, וחפצים להיות מלמדים.
ועבור זה כל מלמד צריך להרגיל את עצמו לכל הפחות פעם או פעמים ביום, לומר לעצמו: "הנני מכוון לעסוק במצות חינוך ילדים, להשתדל להאיר להם ולרומם אותם ביראת שמים, וכל ההשקעה שלי בזה היא לשם מצוה, לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, והריני מבקש מהקב"ה שיעזור לי לגרום נחת רוח לפניו, באופן שאזכה לעשות רצון ה'", ואחר כך יאמר "ויהי נועם" וכו'. וכך על ידי משפטים קצרים אלו בכל יום, המלמד יכול לזכות בשעת הלימוד להאיר את אור המצוה מתוך שמחה של מצוה.
רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א
(המדריך האישי שלך – חינוך)

המלמד את בן רבו…
ידמה נא כל מחנך בנפשו אם היה רבו אשר הוא מקושר אליו ומסתופף בצילו, שולח את בנו ללמוד אצלו, היאך היה מתייחס אליו. הרי פיו ימלל תמיד לאמור בהתרגשות :
דעם רבי'נס קינד, דעם רבי'נס קינד! [בנו של הרבי, בנו של הרבי!].
ותמיד משים במחשבתו כי בעת שיכנס אל רבו וישאלהו מה נעשה עם בנו, כי אז הלא יצטרך ליתן לפניו דין וחשבון על כל הנעשה עמו.
באופן כזה הלא ברור כי יתמסר המחנך כל כולו למען נער זה, ולא יעלה בדעתו להרהר כלל אם נער זה הוא מחונן ומחודד או להיפך. בכל אופן שיהיה, הריהו מתמסר עבורו בלב ונפש, בין בזמן הלימודים ובין בזמנים אחרים, וגם בערבי שבתות או בשבתות הריהו מזמין את הנער ללמוד עמו ועושה את כל אשר לאל ידו למען הצלחת התלמיד.
רבי אהרן רוזנפלד זצ"ל, האדמו"ר מפינסק קארלין
(משנת החינוך, עמ' לט)

התלמיד נשלח אליך בהשגחה מלמעלה
אין שום מקרה בעולם, כל דבר קורה בהשגחה מלמעלה.
כל תלמיד, כל חניך נשלח בדיוק אל המחנך, המדריך, המתאים לו. ולמחנך יש התפקיד לחנך אותו.
החובות הלבבות כותב, לכל אדם נשלח נביא אליו או שמזדמן לידיו ספר, או שמישהו מסוים מדבר אתו. כל אלו נשלחים אליו משמים בהשגחה פרטית, כדי לתת לו את הזדמנות חייו.
וממילא כשתלמיד מגיע לקבוצה שלך זה הכל מתוכנן מלמעלה, שאתה הבן אדם המתאים והנדרש כדי לתת לילד זה את החינוך המתאים לו. ולכן הוא נמצא דוקא תחת הדרכתך, כי רק אתה זה שיכול לתת לו את הנדרש לו.
וכל אדם המשפיע הוא שלוחא דרחמנא, זו הזדמנות מיוחדת שנשלחה משמים להשפיע על ילדים יהודים כדי לעודד אותם ולחנך אותם.
וכל אחד ואחד צריך ליקר הזדמנות זו שנשלחה אליו.
רבי אביגדור מילר זצ"ל
(תורת אביגדור)

הכוונה הפנימית של המלמד
הקב"ה ברא את העולם כך שאנשים עושים דברים, כאשר כוונתם היא לתועלתם האישית, אולם, הקב"ה סידר שמה שהם עושים לשם תועלתם יש בזה תועלת לזולת.
נתבונן בסנדלר: סנדלר אינו מייצר נעליים כדי שאנשים לא ילכו יחפים, הוא מייצר נעליים לפרנסתו. אך הקב"ה סובב כך, שמה שהוא עושה לפרנסתו יועיל לאנשים, שתהיינה להם נעליים.
והנה לגבי מלמדים, האמת היא שמלמד צריך לעשות מלאכתו לשמה, "מצוה על כל חכם ללמד" (רמב"ם הלכות ת"ת פ"א ה"ב). אבל בכל זאת, איננו מלאכים. אדם מתחיל ללמד בגלל כורח של פרנסה. זה אינו דבר פסול, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ:) בהמשך יגיע ל"לשמה".
אבל זה מותנה בדבר אחד. התנאי הוא: בדומה לאדם שיש לו מפעל לייצור מסמרים. כשאותו אדם מייצר מסמרים, הוא אינו עושה זאת בגלל שהוא מעונין במסמרים טובים, הוא עושה זאת לפרנסתו. אבל כשהוא מייצר מסמר הוא מייצר מסמר טוב.
"מתוך שלא לשמה" אפשר ללמד שלא לשמה, בגלל הכורח, מחמת המצב. אבל על המלמד לדעת מה ה"סחורה" שעליו לספק, ולספק אותה בנאמנות.
ולכן: מלמד שיש לו תלמיד, מחובתו לדעת למה הוא צריך לקדם את אותו תלמיד.
אם יש לו אותו לשעה, מחובתו לדעת למה הוא צריך לקדם אותו באותה שעה. כמה תורה הוא צריך לקבל ממנו, כמה מידות טובות הוא צריך לקבל ממנו וכדומה.
רבי אלעזר שמחה וסרמן זצ"ל
(אוצרות של חינוך, עמ' קכו)

כוונת המלמד בעבודתו
שמעתי בשם הגאון רבי שמחה זיסל, הסבא מקעלם זצ"ל שהיה אומר: אדם שיש לו חנות למכור מצרכי מזון והרבה משפחות באים לקנות אצלו מצרכי מזון, הרי הוא עושה חסד גדול, שמספק התחדשות והתלהבות חדשים לבקרים.
נמצא שבן אדם יכול לעשות את אותה פעולה, ויכול להיות מזה דבר גדול מאוד, או דבר קטן מאוד, תלוי בכוונתו.
ובאמת בכל הדברים זה כך: בן אדם פיקח יכול לעשות מכל דבר שיהיה גדול מאוד, ואפילו בלימוד התורה, אם הוא מלמד תורת ה' ורוצה להקנות תורה לתלמידים, שזה עיקר המשך של התורה למסור לבנים לכל הדורות.
ובפרט לתינוקות של בית רבן שזה המצוה הכי גדולה, ואמרו חז"ל (שבת קיט:) שעל הבל פיהם העולם קיים וכן שמה שמקבלים אצל המלמד ב"תלמוד תורה", צריך התלמיד לספוג יראת שמים לכל החיים, וכפי כמה שהמלמד יותר ירא שמים אז אחר כך התלמיד נשאר חקוק וחרות על לבו, אבל אם כל כוונת המלמד היה רק עבור פרנסתו, אין זה דומה.
רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל

מי מעריך את עבודתנו?
פעמים שיש למלמד תחושה שאין מעריכים את עבודתו ועמלו הרב שמשקיע בתלמידים.
התשובה הטובה ביותר על זה הוא עם מאמר של החפץ חיים זצ"ל. בנו של החפץ חיים ר' לייב זצ"ל, כותב (במכתבי החפץ חיים, קיצור תולדות) שאביו שיתף אותו לסייע בהכנת כמה סימנים בספר משנה ברורה. וכותב שאי אפשר לתאר את גודל היגיעה שהשקענו בעיבוד כל סימן וסימן.
"אכלה לשד עצמותנו" לעבור על סימן אחד בשולחן ערוך. שהתחילו מהגמרא, ולמדו מראשוני ראשונים עד אחרוני האחרונים, ופוסקים ללא שיעור ועמלו בעיון רב וביגיעה עצומה, לייצר כל פרק וסעיף.
רבי לייב ממשיך לספר שכמה פעמים שאלתי את אבא: האם אלו שילמדו את המשנה ברורה ידעו כמה יגיעה הוכנסו בו? כמה עמל ותלאה וכח נאבד?
ויען אביו, החפץ חיים זצ"ל, ואמר: "ומה איכפת לך אם לא יבינו"?
ורצונו לומר, מה איכפת לך אם לא ידעו? וכי אנו עובדים בשביל ההכרה? בשביל הערכה? הלא אנחנו עושים לשם ה'. הקב"ה יודע ומעריך את העבודה שלנו ומה שאנחנו עושים.
מה זה נוגע לך אם הבעלי בתים או ה"פרעזידענט" (הנשיא) או היושב ראש של הוועד מעריכים או לא מעריכים מה שאתה עושה? מה איכפת לך? הלא אתה עושה לשם שמים, ואתה כשלוחו של השי"ת לגדל דור של קידוש ה' וזו השמחה הגדולה שבעבודה עם התלמידים.
רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל
(מורה צדק, עמ' קכ)
לנהוג בהתאם לחשיבות התפקיד
מלמד וכל אחד מאנשי הצוות צריך להתייחס אל עבודתו ברצינות רבה. זו עבודת קודש וזו אחריות.
מלמד ואיש חינוך המופקד על מינוי בעבודה חינוכית, צריך להגדיר את עצמו כמי שכל מהותו הוא מלמד.
זו העבודה שלו ועם זה הוא שבע רצון ועם זה הוא גאה, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".
זה אומר שהמלמד צריך להתנהג בהנהגות של כבוד, הן בלבוש הן בדיבור והן במעשים.
המלמד צריך להתמסר ולהיות נאמן לעבודתו ולפעמים גם להקריב מעצמו ולדחות דברים אחרים מפני עבודת הקודש. והמבחן הוא כאשר יש שמחה משפחתית של קרוב משפחה, האם אתה מסוגל להצמד לתפקידך ולבוא ללמד יום יום בכיתה ולהפסיד את ההשתתפות שלך בשמחה.
והרי אם יש בן אדם שעובד בבנק או שהוא עורך דין וכדו', אם הוא אומר שאינו יכול לבא ולהשתתף בשמחה משפחתית בגלל שיעבודו לתפקידו, הלא בני המשפחה יקבלו זאת בהבנה, בגלל שגם הוא בעצמו מתייחס אל תפקידו ברצינות רבה – כן גם מלמד, ככל שיותר יתייחס אל עבודתו בחשיבות, כך יתמסר יותר לעבודתו גם כאשר נצרך "לוותר" על משהו אחר.
מצד שני צריך גם להשתמש בשכל. אם מלמד ממש לא מרגיש טוב או שלפי הנסיבות הוא מוכרח להשתתף בשמחה משפחתית, הרי שבן אדם הוא בן אדם ושי לשקול הדבר באופן הנכון.
הרב נחום לונדינסקי שליט"א

הסתכלות מרוממת על עבודת החינוך
כאשר כל מלמד יתחיל את היום ואת השבוע עם תזכורת בדבר גודל הזכות שנפלה בחלקו, ויקפיד לשנן זאת לעצמו לפחות פעם ביום ולכוין שכל רצונו הוא לעשות רצון השם להשפיע כמו שצריך, הרי שהשפעתו תהיה רבה יותר, ובצורה נפלאה ועצומה.
והנה, כאשר רוצים למסור ילד לאימוץ, השלטונות מבררים ובוחנים כל פרט ופרט על המשפחה המאמצת, ורק כעבור זמן רב של בדיקות קפדניות, מקבלת המשפחה את האישור לאמץ ילד.
ומכך נבין, שכל ילד שנולד במשפחה, זו זכות מיוחדת שהקב"ה מעניק להורים הללו לגדלו, וההורים צריכים לחוש שהם ממש שליחים של הקב"ה.
וכשם שהקב"ה מכוון כל נשמה ונשמה למשפחה שאליו היא שייכת, כך המלמד צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב, שהקב"ה בכבודו ובעצמו שלח אליו את הילדים בכיתתו, והוא היחיד שבכוחו לגדל את ילדי הכיתה במשך השנה שהם לומדים אצלו.
רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א
(המדריך האישי שלך – חינוך)

רצינות במסירת שיעור
הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל התייחס למסירת השיעור באימה וביראה.
בכל שיעור נראה היה כאילו מול עיניו עומדת עכשיו הידיעה שהוא עתה "מוסר התורה", ובסברא שהוא אומר עכשיו הוא מעביר את התורה ומוסרה הלאה לדור הבא, "קיבל ומסרה", ראו זאת מהאחריות הגדולה לכל אות ומכל הגישה שלו ל"שיעור".
הגאון רבי אהרן קרייזר זצ"ל סיפר שהיה נוכח פעם אחת בלבד בשיעור של רבינו ויצא מן השיעור בהרגשה כאילו רבינו מוריד עתה את הלוחות מהר סיני להנחילם לכלל ישראל.
הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל סיפר, שרבינו הדריך פעם אחד מתלמידיו שנעשה למרביץ תורה, שעליו לזכור כל הזמן שאין תפקידו רק להעמיד תלמידים למדנים וגדולי תורה.
אלא תפקידו להעמיד תלמידים כאלו, שהם עצמם יוכלו להעביר הלאה לדורות הבאים וזה חלק מלימוד התורה לשמה.
רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל

התלמידים מרגישים שאתה משקיע כל כוחותיך
עבודת החינוך ללמד – זו עבודה קשה, לא רק מבחינה זו שדורש הרבה כח גופני, גם זה צריך.
אבל צריך גם כן בעיקר שהאדם ישקיע את כל כוחו, זה לא כמו דברים אחרים שמספיק שהגוף עובד, אלא צריך לעבוד גם עם כל כוחות הנפש.
וכפי מה שהאדם יותר משקיע את כחות הנפש הוא יותר מצליח, והתלמידים מרגישים בזה ביותר, אם יש רק איזו הפחתה בהתמסרות של המלמד אז הוא משפיע פחות.
זה דבר שכל אחד צריך לדעת: אין שום הבנה בדבר, אבל התלמיד מרגיש אם זה נמסר בכל הלב ובכל המחשבה או לא, כי בן אדם בדרך כלל יש בו מידת העצלות, ולא רק עצלות מעשיית דברים גופניים קשים, אלא בדברים רוחניים יש יותר עצלות, גם נטילת "ויטמינים" לא יועיל לזה…
יש עצלות ממחשבה, יש עצלות מריכוז, יש עצלות מלהבין, הרבה פעמים שואלים למלמד על תלמיד מסוים ואומר שהוא עצלן במחשבה, וכמו שיש תלמיד שמתעצל, יש גם מלמד שמתעצל, הוא מתעצל מלהתרכז.
ובאמת יש בזה כל מיני סיבות, כיון שיש לאדם עול פרנסה או קשיים בבית וקשה לו להיות מרוכז בלימוד, לפעמים המלמד בא והראש לגמרי רחוק מלהיות מרוכז כל צרכו להעניק לתלמיד את כל מה שצריך, יש לו עול פרנסה ובבית יש מצבים קשים כפי שכל אחד יודע, קשה לו להיות בדרגה כזאת שיוכל להעניק לתלמיד, אבל זה מה שנדרש מהמלמד.
רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל
(ימלא פי תהלתך – עניני חינוך, עמ' עט)

המלמד – ממלא את תפקידו להשי"ת
היה מעשה שמלמד תינוקות אחד התאונן לפני מרן החזון איש זצ"ל, היות שקיבל משרה של "מלמד", והוא מכניס כל כוחו ומרצו בתשב"ר במשך שמונה שעות ביום, שוב אין לו כח ללמוד ולהגות בתורה, לעצמו, ומתי יעשה גם הוא לביתו.
ענהו החזון איש: "הרי תפקיד האדם בעולמו הוא לעשות רצון הבורא, אתה שתפקידך הוא ללמד דבר ה', לתינוקות של בית רבן, הרי בזה אתה ממלא רצון הבורא".
החזון איש זצ"ל
(ברכת השביעית, עמ' קצב)

מקריב מרוחניותו לטובת תלמידיו
הרבה מלמדים שואלים אותי את השאלה "מתי אעשה גם אנכי לביתי" "גם אני רוצה ללמוד בעצמי משהו".
ותמיד אני משיב על זה את אותה התשובה: גם לי יש את הבעיה הזאת.
ובימים הראשונים שהתחלתי בחינוך, ניסיתי שיהיו לי סדרים בענינים אחרים שרציתי ללמוד, אבל בזמן קצר נוכחתי לדעת שלא זו הדרך, האחריות שלי היא לתלמידים.
רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל
(מורה צדק, עמ' קטו)

להתחדש בהתלהבות
בכל בוקר שהמלמד קם, הוא צריך לחשוב לעצמו:"ברוך השם זכיתי לקום ליום חדש, שבו יש לי את הזכיה להכניס את הילדים הקדושים תחת כנפי התורה ויראת שמים ועבודת השם", וכך הוא יזכה להתחיל את מלאכתו מלאכת הקודש, כל יום בהתלהבות חדשה.
לכל יום יש את ההשפעה הפרטית שלו, שנותנת כח מיוחד לעשות את המצוות שאפשר לעשות באותו יום.
וכעין דברי האר"י ז"ל, שאין תפילה אחת הדומה לחברתה, מכיון שכל יום שונה מזולתו ויש לו מציאות שונה מיום האתמול, בבחינת "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ולכן כל יום מביא עמו השפעות חדשות לעולם.
וכאשר האדם מכוון לעשות את המצוות כדבעי, הוא זוכה להביא על ידי זה את ההשפעות החדשות הללו לעולם כולו. לכן בכל יום יש אור חדש ובחינה נוספת שניתן להאיר דרכה לתלמידים דברים חדשים נפלאים, וכך כל יום הופך להיות בבחינת מוסיף והולך.
אחד הטעמים שהרשב"א כותב לנטילת ידים שחרית, שכל יום שמתחדש, כל אדם הוא בבחינת כהן שמתחיל את עבודתו ויש לו חיוב קידוש ידים ורגלים.
והנה, הקב"ה שולח ומכוון לכל אדם את תפקידו ושליחותו בעולם, והשליחות של מלמדי תינוקות היא לרומם ולקדש את הילדים הקדושים.
ומעתה, דברי הרשב"א אמורים ביחוד כלפי המלמדי תינוקות, שכל יום שלהם הוא בבחינה של כהן שמתחיל את עבודתו, ולכן עליהם להתחיל כל יום בהתחדשות ובהתלהבות חדשה.
ובהקשר לזה כתוב בשם הבני יששכר ועוד צדיקים, שהקב"ה מעניק כוחות מיוחדים לכל מלמד, על מנת שיצליח להאיר לכל ילד שהופקד אצלו את מה שהוא צריך לקבל בשנה זו, והמלמד דומה לגזבר של הקב"ה שמחלק את ההשפעה הרוחנית לכל אחד ואחד מהילדים, שכוללת בתוכה: תורה, קדושה, טהרה, מידות וכל ענייני עבודת ה'.
רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א
(המדריך האישי שלך – חינוך)

חזק חזק ונתחזק
ישנה תופעה נפוצה, שכאשר מלמדים עוסקים בתחום זה מספר שנים, הם מרגישים שיש להם קצת רפיון, דבר שמשפיע על איכות ההשקעה בתלמידים.
בהקשר לכך שוחחתי פעם עם מלמד מסויים שזכה להיות מלמד בחוץ לארץ מעל חמישים שנה והוא העיד על עצמו שעם כל הנסיון העשיר שהוא צבר, ואף שבמשך חמישים שנה הוא היה משנן את אותם ענינים, בכל זאת היה מקפיד להכין את השיעור של כל יום לפני שהוא נכנס לכיתה, וזאת בכדי שהלימוד לא יהיה בבחינת "מצות אנשים מלומדה", אלא שהתלמידים ירגישו בשיעור רעננות והתחדשות.
רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א
(המדריך האישי שלך – חינוך)

היום אני מתחיל ללמד בפעם הראשונה!
בפרשה שניה של קריאת שמע, על הפסוק "אשר אנכי מצוה אתכם היום" (עקב י"א, י"ג) מביא רש"י את דברי חז"ל (ספרי ואתחנן פיסקא ל"ו): "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
והיינו, שכל יום שלומדים תורה, צריכים להרגיש את השמחה כאילו קבלנוה היום.
אני חושב שזה נחוץ לכל מלמדי תורה. לא להכנס לעבודתם מתוך שיגרה, עשיתי זאת אתמול… עשיתי זאת לפני שבוע… עשיתי זאת לפני חודש… עשיתי זאת שנים הרבה. ויום זה אינו אלא עוד יום נוסף. רק "בכל יום כחדשים".
הגישה לזכות ללמד תורה לתלמידים צריכה להיות כמו שניגשים לזה בפעם הראשונה שיש לו את הזכות למסור תורה. ודבר זה נחוץ מאוד מאוד להצלחה במסירת התורה.
רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל
(מורה צדק, עמ' קיט)

חיים מחדש
אם כל יום ויום אנחנו מקבלים מריבונו של עולם חיים חדשים, גם לחומש ורש"י שלומדים בקביעות צריך להתכונן כל יום מחדש. לעולם אין לומר: "אני כבר יודע הכל!".
צריך תמיד לחיות חיים מחדש. אפילו גדולים בתורה, שלמדו את המסכתות פעמים רבות, מתכוננים לפני כל פעם שעליהם למסור את הדברים לאחרים, רק כך חיים את הדברים מחדש.
גם כל שיחה מוסרית חינוכית צריכה הכנה, ועיקר ההכנה היא – לחיות את הדברים! להתחנך מהם!
רבי יששכר מאיר זצ"ל
(אוצרות של חינוך, עמ' קסד)

לקבל באהבה את הקשיים
…ומזה יש ללמוד כל המתעסקים בחינוך ובלימוד התורה, אשר ודאי ידוע לכל, כמה דברים קשים מאוד יש בעבודת הקודש הזה מצד עצם התלמידים ועם הלימודים, והרבה פעמים גם מצד ההורים, מכל מקום צריך כל אחד מהם לקבל באהבה ובשמחה כמו שהוא דבר נוח.
רבי משה פיינשטיין זצ"ל
(קונטרס דרכי משה ח"א, עמ' יט)

על כל מנהיג יש טענות
…אבל באדם שצריך להשפיע ואי אפשר שיוכל להשפיע מבלי שיהיו טענות ותרעומות עליו מאיזה אנשים שאף על משה רבינו ע"ה היו מערערים אחדים וכל שכן מנהיג אחר.
ואם כן יש מחשבה אצל הרבה יראי ה' למה לו כל זאת הלא יכול לישב בד' אמות שלו…ולא יהיה משפיע על אחרים ומנהיג…
ודרך זה הוא נגד רצון השי"ת שחייב את כל אדם שבידו להשפיע ולהיות מנהיג שמוכרח לעשות זה אף שיהיו עליו תרעומות וקושיות ואף שאחרים יחשדוהו.
אף שאסור להביא עצמו לידי חשד, אלא שחייב כל מי שראוי להנהיג שיהיו מעשיו רק לשם שמים…
ונמצא שזה שהקטין עצמו ממדרגתו… הוא דבר היותר גדול וחשוב לפני השם יתברך.
רבי משה פיינשטיין זצ"ל
(קונטרס דרכי משה ח"א, עמ' כ)

עיקר וטפל בחינוך
כשדנים על מחנך טוב, הרי ראשית צריך לדעת לאיזה תחום חינוך הוא שייך ומה מגמתו, והאדם הפשוט שאין לו מושג בתורת החינוך, אינו יודע להבחין ולהבדיל במבט השטחי שלו בין עיקר ובין טפל.
יש שנקרא "מחנך טוב" כיון שמצליח להרגיל את הילד להיות בעל סדר ומשמעת, אף כי לאמיתו של דבר בכלל אינו מחנך, אלא שממלא תפקיד של שוטר טוב, ומי שהוא שוטר טוב אינו בהכרח גם מחנך טוב.
כי חינוך אמיתי אינו להכריח את החניך בכח להתנהגות טובה, אלא להביא אותו לידי כך שירצה בזה, ורק שבתחילת הדרך צריך כל מחנך להיות מבחינה מסוימת גם שוטר שמאלץ ומכריח, אבל זה החלק אינו החינוך עצמו אלא כהקדמה ומבוא לחינוך.
ולפי זה הרי יתכן, שהאדם הידוע כמחנך מעולה, או מקום חינוך המצטייר כלפי חוץ כמקום חינוך רצוי ביותר, עם משמעת ברזל וכדומה, ולאמיתו של דבר אין זה בכלל מקום חינוך ואנשיו ממלאים רק תפקיד שיטור בחינוך ותו לא)
רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים
(נתיבי חינוך, עמ' יב)

הצורך החיוני במחנכים מומחים
חינוך כולל שלש תקופות יסודיות:
א. גיל הילדות, עד היותו בגיל י"ג למצות.
ב. תקופת ההתבגרות, משנת הי"ג עד הי"ח.
ג. והתקופה השלישית מגיל י"ח והלאה.
בבחינת "תחתיים שניים ושלישים".
וכך מתחלקים מוסדות החינוך לתלמוד תורה ישיבה קטנה וישיבה גדולה.
לכל תקופה דרכים ושיטות חינוך מיוחדים, וכל אחת מהם היא מסכת שלימה.
ועל כולם נאמר הפסוק (משלי כב, ו) "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו".
ובשיחתנו זאת לצוות המחנכים של גיל התלמוד תורה, נתעכב על הדברים המיוחדים שבגיל הזה, ועלינו לדעת שתקופת החינוך הזו קובעת את המערכת הרוחנית של האדם לכל ימי חייו עד זיקנה ושיבה.
ומשום כך דורש חינוך זה מומחים ואנשי רוח מיוחדים במינם.
ואכן, תמיד הצטערתי על כך שהמומחים לחינוך נמשכים ללכת לחינוך גבוה, ומזניחים את החינוך הזה.
ושמחתי גדולה בכך שבתקופה האחרונה ב"ה בא שינוי בזה, ואברכים ואנשי חינוך ותלמידי חכמים התחילו להבין ערך החינוך של גיל זה, ונמשכים ללכת לבתי תלמוד תורה. כבר עתה אני רואה מפנה לטובה בחינוך של בתי התלמוד תורה, שתקוותי כי בעזהי"ת יראו בקרוב את הפירות מחינוך זה לגאון ולתפארת בכרם הישיבות.
רבי שלום נח ברזובסקי זצ"ל, האדמו"ר מסלונים
(נתיבי חינוך, עמ' עד)

שלשה כללי זהב בחינוך – אגרת
ט' שבט תשע"ו
לכבוד ההתכנסות החשובה של ועידת החינוך
השלום והברכה וכטו"ס
ברצוני לחזק את ידי המארגנים הרבנים החשובים וכל העוזרים להם במלאכת הקודש שאירגנו אסיפה חשובה זו בעניני חינוך החשובים מאוד שהמשך הדורות תלוי בזה.
מאוד הייתי רוצה להשתתף בכינוס חשוב זה אך קשה עלי הנסיעות למרחוק, לכן אשתתף על ידי שליחת מכתב עם כמה דברי חיזוק קצרים.
א) על כל מי שמתעסק עם תלמידים צעירים לדעת אחריות גדולה מאוד וצריך להרגיש בכל עת שהוא כמתעסק עם אבנים יקרות ומרגליות, שכל כמה שיותר מלטש אותם באופן הנכון כך יגדל ערכם ואין לדבר סוף, ומאידך אם אינו מתעסק כראוי הריהו יכול ח"ו לאבדם לגמרי.
ב. כל תלמיד צריך להיות בעיני המחנך כבנו יחידו ממש וכמו שידוע בשם החזון איש כשבאו להתייעץ עמו, האם ראוי לקבל על עצמו משרת רב לתלמידים היה אומר בתנאי שהוא ירגיש שכל אחד הוא כבן יחיד אצלו.
ג. אחד מעיקרי החינוך הוא להנחיל לתלמידים יראת שמים ומידות טובות ומו"ר רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל היה אומר, שמידות טובות אי אפשר ללמדם ולמוסרם, אפשר רק להדביק את התלמידים בזה על ידי שקיים אצל המלמד.
ואסיים בברכה לכל המשתתפים העוסקים במלאכת הקודש שיזכו להרבה סיעתא דשמיא ושיתקדש שם שמים על ידם.
יצחק שיינר
(במכתב ל"ועידת החינוך" העשירית)

כיצד מלמדים ומחנכים?
חינוך אמיתי קיים רק במסגרת היחס בין אישיות לאישיות, בין "אני" ו"אתה", בין מורה ובין תלמיד, אולם לא במסגרת היחס שבין מורה לכיתה, רק דו שיח חינוכי והפגישה הישירה עם החניך, יכולים להבטיח למעשה חינוך ממשי.
במקום שזה אינו ניתן להשגה, אם בגלל תכונות המורה ואם בגלל הכיתה הגדולה מדי, כל משמעת תיהפך ל"משמעת צבאית" שאין מקומה בבית הספר. משמעת כזו אינה מתחשבת בצרכיו הנפשיים של התלמיד, אין היא מבדילה בין תלמיד הנמצא במצוקה לתלמיד הנמצא בהתרוממות רוח ואין היא נותנת מקום למאבק בנפש התלמיד על התנהגותו הטובה והרעה. משמעת שבהכרח אינה נותנת לתלמיד את האפשרות להחלטה עצמית, והרי להיות "אדם" פירושו: לרצות להחליט (בחירה חופשית).
ללא ספק ישנם מורים הדורשים מתלמידיהם יותר מאשר מעצמם, ואין זה פלא שמאמציהם נכשלים. מחקר אשר נעשה הראה תוצאות מעניינות, שסוכמו במשפט הבא: השיעורים יעברו בסדר ובמשמעת, כאשר המורה ינהג בהם לפי הכללים הבאים:
1. אחרי מנוחה, הוא נרגע ושקט.
2. התכונן יפה לשיעור ומכיר את חומר הלימוד.
3. מוסר את השיעור בהתלהבות.
4. משתף את התלמידים בהשגת החומר.
5. מסביר את הוראותיו במקום לפקד.
6. עקבי בהחלטותיו.
7. אינו עיקש.
8. נעזר בתלמידים להשגת המשמעת.
9. מכיר את הכיתה זמן רב.
10. יהיה המורה הראשי בכתה.
רבי אליעזר ברויאר זצ"ל
(אוצרות של חינוך, עמ' תרנו)
דמות שאותה שואף מתלמידיו
לכל מחנך צריך שיהיה איזה ציור לפניו, למה רוצה להביא את אלו שהוא מחנך. הציור יכול להיות מרבותיו או ממישהו אחר שרוצה שכך יהיו הבנים שלו, או את עצמו. והציור הזה מלוה אותו בכל דרך החינוך שלו.
הדבר הראשון בחינוך הוא שהוא בעצמו יהיה דוגמה, כי אם התנהגותו שלו סותרת את מה שרוצה לחנך אותם, אף פעם לא יגיע למטרה שלו.
אם יש לי ציור למה אני רוצה להביא את הילד או את עצמו, ההתחלה אינה דומה כלל לזה כי אי אפשר מיד לקפוץ ולהתנהג כאילו היה כבר האדם גדול.
רבי שלמה וולבה זצ"ל

ישוב הדעת ושלוות המלמד
הרמ"א פוסק: "ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד" עכ"ד.
כי מחנך אינו משמש בתפקיד המחנך לבד, אלא משמש הוא גם כדיין ושופט וצריך להרחבת הדעת ובהירות המח שיוכל לרדת לנפש הנער ולהבין את נבכי לבו ונפשו, וצריך שיקול דעת נכון מתי לגעור ומתי להעניק חיוך ולהאיר פנים.
והמציאות תוכיח שכאשר אין המחנך ישן דיו – אזי אין לבו וראשו עמו להתבונן בכל זה, וגם אין מוחו ער ללימוד התורה כראוי, והדבר גורע באיכות התורה ומפריע לעבודת הקודש. ולא זו בלבד, אלא גם אין לו כח לשלוט במעשיו, ועלול לגעור ולהעניש לתלמידיו ללא כל סיבה מוצדקת, כי כח המחשבה אינו פועל כראוי במצב של עייפות.
ומביאים משמו של הרה"ק מצאנז זי"ע שהיה מזהיר להשמש שהיה מעורר את אנשי העיר לסליחות בטרם שחר, לבל ילך ברחוב שדר בו מלמד תשב"ר, כדי שלא ייעור קודם אור היום, אלא ישן כדי צרכו, למען יהיה בדעה זכה וצלולה ללמד תורה בהרחבת הדעת, ומה בצע כי יאמר סליחות כאשר לא יוכל אחר כך לעשות עבודת הקודש כראוי.
עוד כותב הרמ"א שם: "וכן לא יתענה או לעצור במאכל ובמשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב".
רבי אהרן רוזנפלד זצ"ל, האדמו"ר מפינסק קארלין

יסיר מלבו כל טרדותיו
בעת שיבוא לבית התלמוד, יתפנה המחנך מכל עסקיו, יסיר כל טרדותיו המפריעים אותו וישקיע כל מאוויו אך ורק בתלמודו.
ואדרבה צריך לידע כי יש בסגולת המקום ומלאכת הקודש, להשכיח ממנו כל טרדותיו וסבלותיו. וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צב) "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". ויוכל להתעלות ולהתרומם אל השי"ת על ידי עבודת קודש זו עד אין קץ.
ואף אם לו יצוייר שהמחנך סבור שצריך לסדר דבר כלשהו בשעה זו, הלא אף בנין בית המקדש אינו דוחה תלמוד תשב"ר, כי הבל פיהם של תשב"ר הוא הרבה יותר גבוה וחשוב ויקר מבנין בית המקדש! ועל אחת כמה וכמה שאין לזלזל ולבטל תלמוד תורה עבור דברים של מה בכך.
אהוביי אחיי, נער הייתי וגם זקנתי, ונסיון החיים יוכיח שמעולם לא הרויח אדם מאומה מסידורים שנעשו על חשבון תלמוד תורה. וזאת הננו חוזרים ואומרים בפה מלא, כי לא יתכן לראות סימן ברכה בדברים שנעשים על חשבון הלימוד עם התלמידים, הן דבר קטון והן דבר גדול.
רבי אהרן רוזנפלד זצ"ל, האדמו"ר מפינסק קארלין

בטוב לבב וברעננות
בהלכות מלמדים ברמ"א (יו"ד רמה, יז) מובא, שאסור למלמד להתענות תעניות יתירים ואפילו כשרוצה להתענות מפני שחובה, אסור. וכן אסור למלמד להיות נעור בלילה יותר מדאי.
והיינו שאם מלמד הולך לחתונה, אין הוא צריך להיות האחרון הנשאר, רק צריך לחזור לביתו ולישון טוב, כך היא ההלכה בשולחן ערוך, שצריך הוא להיות רגוע ובמצב רוח טוב, בכדי להתחיל את היום עם התלמידים "בטוב לבב". ולא שיהיה מאולץ וכפוי, כיון שבלילה הקודם לא ישן כראוי.
ישנם מלמדים, כאלה שאין להם מספיק זמן לאכול ארוחת בוקר ודבר זה אסור. צריכים לאכול כרגיל, להיות רגוע, ולהרגיש בטוב ובנוח, זהו רצון ה'.
רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל

מסירות, תפילה וסייעתא דשמיא
על המחנך לדעת כי כל דרכי החינוך האמורים והעצות הניתנות בזה להצליח בעבודת החינוך, הכל נצרך לסייעתא מן שמיא, ואל יתלה שום דבר במעשיו. כי יתכן שמה שהיה טוב לתלמיד זה, אינו מועיל לזולתו, כי כל נער שונה מרעהו ואין כללים בדרכי חינוכם ואין כל הזמנים שוים.
אלא בוודאי הכל תלוי בסייעתא דשמיא ובשפיכת תפילות ומעיינות של דמעות לפני השי"ת כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ועצם התפילה גורמת נחת רוח למעלה וגם משרישה את האמונה בהשגחה פרטית.
ובוודאי כאשר יתמסר בכל לבבו לעשות ככל אשר לאל ידו, וגם ישפוך שיח לפני הקב"ה, יעזרהו השי"ת וחפץ ה' בידו יצליח להעמיד תלמידים מהוגנים לגיונות של מלך להשי"ת ולתורתו. ואזי אין לשער גודל שכרו המובטח לו בזה ובבא)
רבי אהרן רוזנפלד זצ"ל, האדמו"ר מפינסק קארלין
השתדלות וסייעתא דשמיא
והנה למעשה גם אחר כל ההשתדלות והידיעה בחינוך הבנים, זקוקים אנו להרבה סייעתא דשמיא כדי שנזכה לגדל בנינו כראוי, ואין זה בידינו כלל.
רק כשאנו נעשה כל אשר ביכולתנו, נשקיע כח ומח כדי לחנכם על צד היותר טוב, על ידי זה נזכה משמים לבנים תלמידי חכמים ויראי ה'.
רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א

בשביל סייעתא דשמיא צריך מסירות נפש
הרה"ג רבי שמואל לייב סולמונס שליט"א סיפר מה שאיתו היה מעשה:
כשלמדנו בישיבה, טיפלנו בבחור צעיר מישיבה קטנה שהיו לו הרבה בעיות חברתיות. פעם, בשעת משבר, בא אותו בחור לישיבה שבור ומדוכא, ושהה באחד החדרים בקומת הקרקע בישיבה. הוא היה כל כך נואש ממצבו, עד שלא ידענו מה לעשות איתו.
עליתי להיכל הישיבה, וניגשתי לראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל שישב במקומו הקבוע, ושאלתי: "מה לעשות עם הבחור?".
הוא אמר לי: "אני רוצה לרדת אל הבחור ולדבר אל לבו" ומיד תפס בזרועי והחל ללכת.
אמרתי לו: "מדוע ראש הישיבה צריך לטרוח לרדת, הרי אפשר לקרוא לבחור שיעלה לכאן?"
ענה לי ראש הישיבה: "על פי דרכי הטבע, קשה מאוד לעזור לו. גם אם אדבר עמו וארגיע אותו, הרי הוא יחזור לכאן שוב ושוב, אלא צריך בשביל זה סייעתא דשמיא, ובשביל לזכות לסייעתא דשמיא צריך מסירות נפש. לכן אני מתאמץ לרדת אליו…"
רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל
(מחשבה אחת, ח"ג עמ' עט)

סיום משניות עם סייעתא דשמיא
באירועים חגיגיים שנערכו לכבוד התורה בסיומי משניות לילדי תשב"ר הורה רבינו הגאון רבי משה סאלאווייצ'יק זצ"ל שיפתחו את המעמד באמירת תהלים. ונימוקו שלאירוע גדול צריך סיעתא דשמיא להצלחה שהכל יעבור כשורה ויש צורך להתפלל על כך.
רבי משה סאלאווייצ'יק זצ"ל
(והאיש משה ח"א, עמ' רג)

ללמוד ממחנכים בעלי נסיון
צריכים לדעת שמטפלים עם נשמות של ילדים אם יודעים איך לטפל נכון עם ילדים, זה יכול לפעול רושם כזה על נשמתם, שישאר עמהם כל ימיהם. והוא ענין גדול מאוד.
והעצות שמקבלים מהמחנכים שיש להם כבר את הנסיון בזה, וכבר סללו הם את הדרך, מהם יש ללמוד הרבה.
רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל
(מורה צדק, עמ' קכח)

לקבל ממלמדים מומחים
שאלה: איזו עצה אפשר לתת לאברך שמתחיל להיות מלמד?
תשובה: היה רצוי שיישב תקופה קצרה בכיתה של מלמד ותיק ויתלמד ממנו.
והנה כל מלמד נפגש בבעיות רבות, וכל אחד לעצמו קשה לו למצוא הדרך לפתרון ספקותיו, כי פעמים חסר הנסיון בזה, או הקבלה איש מפי איש. לכך נחוץ מאד ההתאספות לשמוע ולהשמיע מפעם לפעם איש מרעהו דברי עידוד, חיזוק או הכוונה לדרך הנכונה, ותשועה ברוב יועץ.
רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל

 

הקדמה לספר העמידו תלמידים הרבה

"מחנך תשב"ר שמתעסק עם נשמות קדושות ודאי שצריך ללמוד ההלכות וספרי יראה, דברי הדרכה והתעוררות הנצרכים לעבודת הקודש ולחזור ולשננם מידי חודש בחדשו.

…עוד שומה על המחנך להטות אוזן לשמוע דברי הדרכה בעניני חינוך מפי מומחים העוסקים בחינוך אשר התמחו בכך ומשנתם סדורה בפיהם".

(כ"ק האדמו"ר מפינסק קארלין זצ"ל בספרו משנת החינוך, עמ' לג)

 

ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ויפקד המלך פקידים ללמד ולחנך את צעירי צאן קדשים בכל דור ודור.

מלאכת החינוך מורכבת מאוד: מצד אחד, אנו באים ללמד בכיתות מלאות ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ומצד שני, אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. מצד אחד ברוב עם הדרת מלך, ומצד שני חנוך לנער על פי דרכו, כי אין פרצופיהן ודעותיהן שוין. מצד אחד זרוק מרה בתלמידים, ומצד שני להסביר פנים לתלמיד.

ממש חידה!

איך יכול בן אדם לקיים כל אלה?!

הפתרון נמצא בתורתנו הקדושה, כפי שנמסר לנו מחכמינו זיכרונם לברכה וגדולי ישראל לדורותיהם.

התורה אמת ונצחית וכל הדרכותיה אמתיות ונצחיות. כל שעלינו לעשות: לשים לב להנחיות, להבינם ולעשותם בפועל ואז נשכיל ונצליח.

חוקי החינוך קבועים ומסודרים המה להפליא, כפי שבכל תחום בעולם, קבע הבורא יתברך חוקי חיים מסודרים מאז בריאת העולם ועד עתה. כי ה' המלמד תורה לעמו ישראל רוצה שנצליח, וגילה לנו את כל דרכי הלימוד והחינוך, "האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים", לפעמים הנטייה שלנו היא להתמקד ב"שמאל דוחה" ולפעמים מעדיפים את ה"ימין מקרבת".

ומה הדרך הנכונה?

פשוט מאוד!

מיזוג נכון בין השניים: "שמאל דוחה וימין מקרבת"!!

שימוש מאוזן בין כל יסודות החינוך – הוא זה שמביא את התוצאות הטובות.

ספר "העמידו תלמידים הרבה" הנו ספר הדרכה והכוונה וחיזוק למלמד ולמחנך מאת גדולי ישראל, שרבים מהם היו מלמדים בעצמם ובכך מקבלים הדברים משמעות מעשית מחכמת התורה ובעלי ניסיון, בבחינת "נאה דורש ונאה מקיים". כל יסוד ועצה והדרכה שנכתב בספר, הינו יסוד חשוב ומשמעותי, ובכל אחד מהיסודות יש כח גדול לשפר את תהליכי הלמידה והחינוך שלנו.

ומכאן קריאת עידוד וחיזוק לכל המלמדים והמחנכים בעם ישראל: אם מלמד שם לב לאיזה נושא או פרט מסויים בתחומי עבודת החינוך שהוא רוצה לשפר. כל שעליו לעשות: בדק בית, חיפוש בדברי גדולי ישראל ולראות איך הם מתייחסים אל הנושא הזה, לחזק ולשפר.

ובמילים אחרות: לחזור לחוקי החינוך הנכונים ועל ידי כן, להצליח באופן התנהלות הכיתה והצלחת התלמידים.

ועלינו לדעת שיש כח של שינוי והתחדשות והתקדמות, הן אצל התלמידים בכל גיל והן אצל המלמדים בכל גיל. כל מלמד יכול לעשות חיל ולהוסיף הצלחה על הצלחתו מיום ליום ומשנה לשנה.

בעיני ראיתי דבר נפלא מאוד ולא אמנע טוב מן הקוראים החשובים:

מלמד אחד כבן חמשים שנה, שכבר לימד בתלמוד תורה קרוב לעשרים שנה, והנה מצד אחד, יש לו מעלות טובות בהשפעה על התלמידים, אך מצד שני, היו לו כמה חסרונות שלא השפיעו לטובה על תלמידיו. עד שיום אחד, המנהל ניגש אל המלמד ואמר לו:

"עליך לשפר את התנהגויותיך בדברים המסוימים תכף ומיד. ואם לא, בסוף השנה הנוכחית תפוטר מעבודתך"!!!

המלמד היה בהלם גדול ולא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה.

והנה זימן השי"ת למלמד הזה מלמד אחר ממיודעיו וסיפר לו על צרתו הגדולה. וכאן יאמר לשבחו של מנהל התלמוד תורה שהסכים לבא לקראת המלמד ולממן מקופת התלמוד תורה את שעות הייעוץ וההכוונה הנדרשות כדי לטפל בצורה נכונה במה שטעון טיפול.

שני המלמדים ישבו ביחד לעיין בדברים, לדון בפרטי ההתנהגות ולהגדיר את הבעיות. חשבו וליבנו ביחד עצות ודרכים לתקן את המצב ובעבודה מאומצת של למעלה מארבעים שעות, שהתפרסו על פני כמה שבועות – הגיעו ביחד לפתרונות טובים מאוד. המלמד החל ביישום השינויים הטובים ועבד ועמל על עצמו במשך כמה שבועות וחודשים לשפר את התנהגויותיו בכמה תחומים. הילדים הושפעו לטובה ושמחו מאוד, גם הורי התלמידים הרגישו בשינוי הטוב וכמובן שגם המנהל שם לב ושמח מאוד. הייתה שם ממש מהפכה גדולה לטובה, בחסדי השם הגדולים.

סיפור אמיתי זה, מלמד אותנו שכל אחד יכול להשתפר, בכל זמן, בכל גיל ובכל מצב ובלבד שיש נכונות ורצון להשתפר ואז יש אור חדש והצלחות נפלאות.

וכמו שבעבודת החיים, אין אנו מתפעלים ממי שהוא מצוין ומצליח באופן טבעי וגם אין אנו מתייאשים ממי שאינו מוכשר ומוצלח, אלא עיקר ההתפעלות וההערכה שלנו היא ממי שעובד על עצמו ועמל להשתפר ולגדול.

כך גם המלמדים והמחנכים: כל מי שלוקח לעצמו מטרה לעשות מלאכתו בנאמנות ושואף להצליח ועולה בסולם ההצלחה שלב אחרי שלב, אותו אנו מעריכים וממנו אנו מתפעלים ואותו אנו משבחים והוא בוודאי יצליח. כפי שחז"ל מלמדים אותנו: יגעתי ומצאתי תאמין.

ורואים בחוש את גודל הסיעתא דשמיא שיש לאלו הממונים על עבודת החינוך כשמשתדלים לעשות מלאכתם באמונה.

התוצאות הטובות פשוט באים עין בעין.

כל בן אדם עושה טעויות וכל מלמד עושה טעויות ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. החכמה היא ללמוד מן הטעויות, שבע ייפול צדיק וקם.

בהערצה גלויה אנו מתייחסים אל מלמד שעשה מלאכתו נאמנה ולמשך שנים השקיע והשקיע והעמיד תלמידים רבים וכשהגדיים גדלו ונעשו תיישים, הם מביטים אל מלמדם זה וזוקפים לזכותו את הצלחתם בחיים ועלייתם הרוחנית. הלב נמס מעוצמת זַכוּת המוח והלב של אותו מלמד נאמן, אשר הוא הוא ממצדיקי הרבים ככוכבים. אנו נפעמים ומקנאים בו, קנאת סופרים תרבה חכמה.

וזאת מטרה שכל מלמד ומחנך בעם ישראל יכול להציב לעצמו: רצוני לעשות מלאכתי באמונה, באופן הנכון ולקיים את ציווי חז"ל: "והעמידו תלמידים הרבה"

 

חילקנו את הספר לשלשה חלקים. חלק ראשון המלמד – המשול לקולמוס, כותבים את המילים. חלק שני התלמיד – המשול לקלף שעליו כותבים. חלק שלישי הלימוד – המשול לדיו שאיתו כותבים את התיבות. וביחד כותבים את התורה הקדושה בגופם ונשמתם של בני ישראל.

* החומר נלקט מתוך ספרים ומאמרים כתובים בנושאי לימוד וחינוך.

* על פי רוב הבאנו את הדברים כלשונם וכצורתם, מלבד בכמה מקומות שנעשה עיבוד קל בניסוח הדברים, כאשר הדברים תורגמו מארמית, יידיש או אנגלית. ולפעמים כאשר הדברים נלקחו מתוך מאמר ארוך וכדומה, אבל על כל פנים הקפדנו לשמור על תוכן הדברים בלי שינוי.

* כמה פעמים הובאו ציטוטים מכמה גדולי ישראל באותו נושא וזה לחיזוק העיין וגם בשביל הגוון המיוחד של כל אחד.

* הדברים נאמרים למלמדים ולמחנכים כי הם המה אנשי המעשה בפועל. ויש לשים לב שבחלק מהדברים המובאים בספר, היישום בפועל – תלוי בהסכמת ורשות ההנהלה וכל אחד יעשה באמונה ובתבונה ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.